אנשים משקרים הרבה פעמים. בדרך כלל, בכל יום תתפסו אותם מפזרים חצי אמת פה ובדיה קטנה שם. הם עושים את זה בעבודה כשצריך לפרגן לבוס, שולפים תירוץ למכרים ותיקים שרוצים להזמין אותם לחתונה מעיקה ושופכים סופרלטיבים מוגזמים ללקוח ששואל אותם איך הג'ינס יושב עליו. אבל הנקודה המעניינת ביותר היא שאנשים משקרים גם לאלה שהם אוהבים, ויותר מכל הם משקרים לעצמם.
על הדמויות הללו בדיוק כתב ברנהארד שלינק המנוסה את "שקרים של קיץ", קובץ סיפורים באורך בינוני (כ-40 עמוד לסיפור). זוגיות בלונג דיסטנס שעומדת במבחני אמיתות, ידידים שהופכים מערכת יחסים חסרת מחויבות למסכת של קנאה ובגידות, מבחן שפיות של גבר שעומד בצלה של רעייתו המוצלחת וטיסה תמימה במחלקה הראשונה שמתפתחת לחברות מוזרה בין שני אנשי עסקים. בכל אלה הוא נוגע, ומכולם הוא מייצר תובנות נוגעות ומעניינות.
בדרך כלל שלינק אוהב לחטט בגרמניו?ת שלו, לגרד אותה חזק עד שתחשוף את חולשותיה. גם הפעם רואים ניצנים של ההתעסקות הזו, אלא שבניגוד לרומנים גדולים שלו "נער קריאה" ו"סופשבוע אחד", הפעם הוא בורח ברוב המקרים מפוליטיזציה של הגיבורים. אל תתבלבלו, הם עדיין גרמנים עם סוג של תסביך רדיפה, סטיגמות וחשש מפני אירופאים אחרים או אמריקאים, אבל הם לא מתמודדים עם משקעים שקשורים למלחמה או לכנופיות טרור. הפעם, המטען היחיד נמצא בלב שלהם.
וזו בשורה מצוינת, כי לא תמיד קל לקרוא את שלינק. כשהוא מתעסק בפוליטיקה הוא יכול להיות מאוד מעיק ולא מדויק, שלא לומר מעצבן (במיוחד לקורא הישראלי), אבל ב"שקרים של קיץ" הוא מייצר קונפליקטים רגשיים שאינם תלויים במשברים חיצוניים, מלבד סיפור אחד, "יוהאן סבסטיאן באך בריגן", שהוא באופן לא מפתיע אחד מהפחות טובים בקובץ. הבידוד הלא אופייני לשלינק מייצר מצבים שבהם הגיבורים חייבים להחליט האם הם הולכים עם האמת שלהם. וזה, כמו שאתם יודעים, אף פעם לא פשוט.
הסיפור הטוב ביותר, לטעמי, בקובץ הוא "הלילה בבאדן באדן", בו משרטט שלינק סיטואציה מוכרת לרבים מאיתנו: גבר מרגיש קרבה לאחת מידידותיו אבל לא מסוגל להחליט שהיא האחת. היא, מצידה, יודעת שהוא לא יכול להתחייב, מה שלא מונע ממנה לייצר רגשי קנאה עזים המלווים בפרצי זעם. הפערים בין מה שהוא מרגיש כלפיה והתחושות שלה כלפיו מייצרים כביש נפתל עם כמה עיקולים מפתיעים וכמובן התנגשות בלתי נמנעת בין האמת, השקר ומה שביניהם.
שלינק לא מוותר על הקדרות האופיינית לספריו, אבל לעתים קרובות צובע אותה בצבעים בהירים יותר ובכך מעביר את שינויי מצב הרוח אל הקורא. זה בולט במיוחד ב"סוף עונה", שבו טס נגן תזמורת מחוף לחוף, מתאהב ומגלה את הקשיים במערכת יחסים של 5,000 קילומטרים. שלינק מבליט היטב את הניגודים בין האור של לוס אנג'לס לאפרוריות המוטרפת של ניו יורק, בין סוזן החייכנית העשירה לריצ'רד האירופי הממוצע שלא יכול לגמור את החודש. ההבדלים הללו משגעים את ריצ'רד, במיוחד כשהוא חוזר לניו יורק לאחר שהתוודע כבר לסגנון אחר: "לא במקרה הוא הסתיר מסוזן את הצדדים הרבים של חייו שהוא לא היה יכול לקחת איתו אל חייהם המשותפים. הוא לא היה מוכן להודות בפני עצמו בעובדה שייאלץ לוותר על חייו הקודמים למען החיים החדשים שלו איתה".
הקונפליקטים הללו, חוסר היכולת לזרום עם החיים ומה שהם מציעים, בולט בכל סיפור. דומה שלא תהיה דוגמה ראויה יותר לכך ממשפט הפתיחה ב"המסע דרומה", הסיפור השביעי והאחרון: "היום שבו היא הפסיקה לאהוב את ילדיה לא היה שונה מימים אחרים". האם מותר לא לאהוב את ילדיך? זה אפשרי בכלל? שלינק שופך אור מציאותי ואמין על התהייה הזו, כפי שהוא עושה בכל אחת משש הסיטואציות האחרות שהוא מציג. כך יוצא ש"שקרים של קיץ", ביטוי שבפני עצמו מסמל ניגודיות של חושך ואור, הופך לאחד הספרים הטובים שלו. דווקא משום שהוא לא נגוע בגרמניות יתר, בעיקר בזכות ההתרחקות שלו מפוליטיקה וההתמקדות ברגש.
שקרים של קיץ / ברנהארד שלינק, בתרגום: חנה לבנת, הוצאת מחברות לספרות, 285 עמודים