אולי בהשראת קריסת החשמל שגרמה אתמול לתקלות בתוכניות "הבוקר של קשת" ושל "הבוקר עם אורלי וגיא" בערוץ 10, הגיע הזמן לצלול לעומק התופעה של מה שנקרא במונחים טלוויזיונים "Day Time". בזמן הארוך הזה, שמתחיל בשבע בבוקר ונמשך כמעט עד מהדורות החדשות, השמש עדיין זורחת, המשפחה עדיין לא מתכנסת או מתפצלת עם השלט ביד מול המסך הקטן ונדמה שיש לו חוקים משלו.
לפריים טיים יש מאפיינים ברורים וציפיות קבועות: תנו לנו בידור להמונים, רייטינג גבוה, שהשיח אודותיו ימשיך גם ביום שאחרי ואספרסו קצר בבקשה, תודה. לעומתו, נדמה שלכל מה שמגיע לפניו אין יותר מדי תכלית. למעשה, הדיי טיים נראה יותר ויותר כאילו כל מטרתו ומהותו היא לקדם יפה את פני הערב, את פני הפריים טיים, את האירוע המרכזי שיש לכל בית אב בתשע בערב על השעון אחרי יונית לוי או תמר איש שלום: "האח הגדול", "הרווק", "המירוץ למיליון", משהו ששווה להמתין בשבילו פרק זמן של יום שלם. בתשע בערב תהיה הדחה! יהיה ורד! נקפוץ לקובה!
הטלוויזיה של שעות היום היא לא יותר משומר מסך, אבל כזה שאף פעם לא מחשיך. הדיי טיים הוא בסך הכל יותר מדי זמן לשרוף עד שמגיע הדבר האמיתי. הוא נמצא כאן כדי להשאיר את הצופה נגיש וזמין מול מוצר שיש לגביו הבטחה הוא עובד בשבילך 24/7, כמעט בלי הפסקה, רק הוא ואתה. הדיי טיים מתחזק את האמון ביניכם, הטלוויזיה והצופים. בכל פעם שתרצה היא תהיה שם בשבילך, הטלוויזיה, כדי לבדר, כדי לעניין, כדי להעביר את הזמן ביחד עד החדשות, עד הריאליטי, עד הדרמה של הערב, עד טהוניה, עד דודו יאללה יאללה, עד הוואנה.
הבעיה הגדולה היא שביחס לפריים טיים, זה שמחבר בין הטובים, המקצוענים והמוכשרים ביותר שיש בין אנשי הטלוויזיה, הדיי טיים נשאר מקופח באופן כמעט טרגי. וכך עולות על המסך שלכם במהלך היום דמויות בינוניות עד סבירות כמו קובי מחט, אורנה דץ, דנה רון, ענת הראל, הילה נחשון, פרופסור רולידר, קותי סבג. כל אחד מהם מוכר לכם מאיזשהו מקום, כל אחד מהם נמצא כאן מאיזושהי סיבה פליטה, חתיך, פרובוקטיבי, זולה. כולם כאן כדי לשרת את הזכיינית, את הערוץ, את המשבצת המבוקשת והפופולרית, את הריאליטי של תשע בערב. ומטבע הדברים הרמה יורדת, נטמעת בתוך הקונספציה של עצמה. כי היא שם רק לבינתיים, עד שמשהו משמעותי יתרחש, עד שיעלו ויבואו לבמה האנשים הבאמת חשובים שיודעים לעשות טלוויזיה ארז טל, יונית לוי, רפי גינת, איש איש וגזרתו.
בתקופה האחרונה נוצר הרושם שהדיי טיים הפך לרצועה רציפה, אסטרטגית ולגיטימית שנצטרך פשוט ללמוד לחיות איתה. האיכות והמקצוענות של הדיי טיים מתפקדות כמו ערפדים בסדרה "דם אמיתי"; אם הן ייחשפו לאור היום חלילה, הן עלולות לעלות באש ולכן אין להן שום זכות קיום שם. ומכיוון שכך, הדיי טיים מבשיל לכדי אולימפיאדת ביזאר שמעודדת לידת מוטציות כמו אורן זריף שקובר אנשים תחת טלית אחר הצהרים בדרך לגמילה מעישון, כמו אקי אבני שמוסיף אלמנטים של ריקוד בכל יציאה לפרסומות, כמו קוראים בקלפים או בקפה או בכוכבים שממשיכים להוליך את כולנו שולל.
לפעמים נראה כאילו מנהל הקרקס הזה אסף את כל אנשי הדיי טיים והפציר בהם להיות חריגים, הזויים, אינפנטילים, כדי לכבוש את הצופים ויראלית עד שיגיע תפריט הגורמה של הלילה. זה תמיד היה ככה, אבל הפך לבלתי נסבל עם ריבוי תוכניות הדיי טיים הקונספטואליות, עם אינפלציה טבעית בפליטי הריאליטי שהופכים למנחים או פאנליסטים, עם אינספור פרומואים ושידורים חוזרים, עם חומרים שמוגשים על מגש של כסף לעונה החדשה של "מה נסגר?". זה כבר גדול מדי, ארוך מדי, מפלצתי מדי.
מה דעתכם על תכניות הבוקר בישראל? ספרו לנו בפייסבוק