טומהוק יעיפו את היכל נוקיה
יחסית לאורח שמבקר אותנו פה תכופות בעשור האחרון, רוב הביקורים של מייק פאטון בארץ היו מהצד האזוטרי למדי בפעילות המוזיקלית שלו. בין אם זה היה בהופעה האוונגרדית עם האלקטרונאי Fennesz, או עם הרכב המגה-הארדקור הא-מלודי Moonchild, או במופע האלתורים של ג'ון זורן כחלק מאנסמבל. ואז באה הופעת האיחוד של פיית' נו מור, שהשטיחה לכל מי שנכח בה את המוח לרצפה. אם מישהו חשד שפאטון בא לפה רק כשהוא רוצה לאתגר את הקהל שלו, שמשתוקק לאיזה שיר מוכר אחד לרפואה אני, אגב, סופר נהניתי בהופעה עם פנש הגיע לכאן האיש בשיא כוחו, חמוש באחד הגרונות המפעימים בהיסטוריה, עם כריזמה שבאמת אין שניה לה, ועם ביצועים לשירים של פיית', שכל אחד מהם היה יותר מפיל ומלא עוצמה אינסופית מקודמו. זו היתה אחת ההופעות המושלמות שנראו פה, והיא לקחה בקלות גם את שלוש הקודמות שלהם בארץ בניינטיז, לפני הפירוק של פיית'. והיתה גם ההופעה המהממת בלוויי תזמורת כלי מיתר במסגרת Mondo Cane - פרויקט הקאוורים שלו לשירי פופ איטלקיים מהפיפטיז והסיקסטיז. בהופעה הזאת, שהיתה מופת של ממזריות ורכות, יכולות הביצוע שלו הרקיעו שחקים וכמה מהביצועים היו מרגשים עד דמעות.
ברביעי הקרוב הוא ישוב לכאן, אבל הפעם, להבדיל מכל הפעמים הלא-פיית'-נו-מוריות, הוא יגיע עם הלהקה הכי רוקית, מלודית, ישירה והמנונית שלו מאז פיית' טומהוק. לסופרגרופ הזאת הוא גייס את הגיטריסט לשעבר של ג'יזס ליזרד דוויין דניסון, את קווין רוטמאניס מהמלווינז בבאס ואת המתופף לשעבר של הלמט ג'ון סטנייר. אחרי כל הניסיוניות הקיצוניים שהוא יצר ופיזר, אלבום הבכורה של טומהוק שיצא ב-2001 נשמע כמו המשך ישיר כמעט של פיית'; ועדיין היה בו משהו חדש, מלהיב וחצוף בפני עצמו. טוב, פאטון תמיד חצוף. באלבומם השלישי, "Anonymous" שיצא ב-2007, הוא שב לשחק עם הקהל שלו, פשוט מכיוון שזה היה אלבום שכולו מחווה למוזיקה אינדיאנית עממית. ואז, בשנה שעברה, הוא הוציא עם טומהוק את סינגל המחץ "Stone Letter", שיכול היה בקלות להיות שיר של פיית' נו מור. אז גם התברר שלטומהוק הצטרף באסיסט חדש טרוור דאן, שותפו של פאטון ללהקה המרהיבה מיסטר באנגל (תהא מנוחתה עדן), וללהקה המוטרפת פאנטומס תבדל"א.
בתחילת השנה טומהוק המחודשת הוציאה יחד את "Oddfellows", שכאילו מדלג מעל האלבום השני והשלישי של טומהוק וממשיך את הראשון. אלבום רוקי לפרצוף, מלודי, שנון, חם, ועדיין לא מפחד להתנסות ולאתגר. יש בו נגיעות קטנות של ג'אז, אלקטרוניקה, סרף מיוזיק, סטונר. פאטון נשמע בו זועם, צעיר נצחי ונמרץ, ובו בזמן אי אפשר שלא לחוש את חוכמת החיים שהוא צבר. ובהתאם לישירות שלהם, אנסה לומר את זה הכי ישיר שאפשר: הסיכוי שההופעה של טומהוק ברביעי הקרוב בהיכל נוקיה בת"א לא תהיה אחת מהופעות הרוק הכי מוחצות שהיו פה הוא קרוב לאפסי. אל תחמיצו אותה.
ביום ראשון הקרוב אני עומד לשדר בקצה מרתון מייק פאטון שיורכב כולו מהבקשות שלכם/ן. בואו לבחור שיר פאטוני מכל הלהקות/פרויקטים/תקופות, כאן. המרתון ישודר מ-13:00 ועד 18:00.
(קוואמי)
ניקוי מגירות
בניסיון לחשוב מדי שבוע על "אייטם" לבלוג של הקצה בוואלה!, אני שוכח לפעמים שרוב המוזיקה בתכנית שאני משדר בימי שלישי לא מגיעה בהכרח עם סיפור מעניין היא פשוט מקבץ אקראי יותר או פחות של דברים שממש אהבתי באותו שבוע.
הנה כמה כאלה שאספתי ועדיין לא יצא לי לאוורר בתכנית, בעיקר בגלל שהשבוע היא הוקדשה לפועלו של דיוויד לינץ'.
Nils Frahm For
נילס פראם הוא ברלינאי שעושה מוזיקה אלקטרונית עדינה ומרגשת. הוא הוציא כמה קטעים יפהפיים לפני שנתיים, שזוכים עכשיו לעיבודים מחודשים (Clark, Luke Abbott), ובזכותם נחשפתי באיחור לכשרון הזה. תחשבו על ניקולס ז'אר בלי ביטים בכלל, על דיאטה של אריק סאטי ואמביינט של תחילת שנות ה-90, ואז תקשיבו לזה
The Howling - Shortline (Frank Wiedemann Remix)
פרנק ווידמן הוא חצי הצמד me, שאחראים לכמות לא נתפסת של קלאסיקות דיפ האוס, לפני שצירוף המילים הזה הפך שוב למושג מרוקן מתוכן. The Howling הוא פרויקט חדש שלו (ביחד עםRy Cuming) והרימיקס שהוא עשה לעצמו צריך להיות הרפרנס לכל פרויקט אלקטרוני עתידי שתום יורק מתכוון להקליט. תשע דקות ו-20 שניות של עונג איטי.
Radical Dads Rapid Reality
אני לא יודע למה אני כל כך מתלהב מ-Radical Dads. הם לא עושים שום דבר שלא שמענו כבר מיליון פעם קודם, אבל יש משהו מרענן באופן שבו הם מצליחים להזריק קצת אנרגיה נשית לנוסחה החבוטה של רוק אלטרנטיבי מהניינטיז. קחו את "Rapid Reality" למשל.
(נדב רביד)
