הכלה
בשנה שבה ב?אט?רקאפ? נולדה, האישה היפה ביותר בעולם היתה משרתת צרפתייה ששמה א?נ?ט. א?נ?ט עבדה בפריז בביתם של הדוכס והדוכסית ד?ה-גיש. הדוכס לא התקשה להבחין שמישהי יפה במיוחד ממרקת את כלי ביתו. והדוכסית לא התקשתה להבחין שהדוכס מבחין בכך. הדוכסית לא היתה יפה במיוחד ולא עשירה במיוחד, אבל היה לה הרבה שכל בראשה. היא ניגשה מיד למלאכה ועקבה אחר הרגליה של א?נ?ט, וחיש קל גילתה את חולשתה הגדולה ביותר של יריבתה.
שוקולד.
עכשיו, כשהיתה חמושה בידע, ניגשה הדוכסית לעבודה. טירת ד?ה-גיש נהפכה לארמון ממתקים. בכל פינה, בכל מקום נראו ממתקי שוקולד. ערימות של ממתקי מנטה בציפוי שוקולד בחדרי האורחים, סלסילות של ממתקי נוגט מצופים שוקולד בטרקלינים.
לא?נ?ט לא היה שום סיכוי. בתוך עונה אחת נהפכה גזרתה הדקיקה לתפוחה; ועל מבטיו של הדוכס העיבו צער ותימהון. (אנט, יש לציין, נראתה שמחה ועליזה ככל שהוסיפה לתפוח. בסופו של דבר התחתנה עם האופה, ושניהם אכלו וזללו עד זקנה ושיבה. יש לציין גם שהדוכסית, לעומתה, לא רוותה רוב נחת. הדוכס, מסיבות בלתי מובנות לחלוטין, התאהב בחותנת שלו, והדבר עורר התפרצות של כיבי קיבה אצל הדוכסית, אף על פי שהם עדיין לא הומצאו אז. כלומר, היו כיבים, ולאנשים היו כיבים, אבל לא קראו להם "כיבים". המונח הרפואי באותה תקופה היה "כאבי בטן", והתרופה שהציעו לסובלים מהם היתה מנת קפה מתובל בברנדי, פעמיים ביום, עד שהכאב נפסק. הדוכסית הקפידה לבלוע את התרופה בנאמנות, וצפתה במרוצת השנים בבעלה ובא?מה המפריחים נשיקות זה לזה מאחורי גבה. אין פלא אפוא שרגזנותה של הדוכסית נהפכה לשם דבר, כפי שניסח בכישרון רב וו?לטיר, אלא שכל זה קרה לפני וו?לטיר.)
כשמלאו לב?אט?רקאפ? עשר שנים, האישה היפה ביותר בעולם חייתה בב??נג?ל. היא היתה בתו של סוחר תה משגשג. שמה של הנערה היה א?לו?תר?ה, ועורה היה בעל גוון שחום מושלם, שלא נראה כמוהו בהודו זה שמונים שנה. (בכל הודו נרשמו רק אחד-עשר מקרים של עור מושלם כזה מאז החלה הספירה המדויקת.) א?לו?תר?ה היתה בת תשע-עשרה כשהכתה מגיפת האבעבועות בב??נג?ל. הנערה שרדה; לא כן עורה המושלם.
כשהגיעה ב?אט?רקאפ? לגיל חמש-עשרה, הובילה א?ד?ל?ה ט?ר?ל מסאס?קס שעל נהר הת?מז על כל יתר המתחרות בקלות רבה, והיתה היפה בתבל. א?ד?ל?ה היתה בת עשרים, והפער בינה לבין יתר הבנות בעולם היה גדול כל כך, שברור היה למדי שהיא תמשיך להיות האישה היפה בעולם עוד שנים רבות. ואולם, יום אחד הכריז אחד ממחזריה (היו לה מאה וארבעה מחזרים) שאין שום ספק שא?ד?ל?ה היא כמובן היצור המושלם ביותר שנולד עד כה. א?ד?ל?ה, ששמחה מאוד במחמאה, החלה להרהר בשאלה אם אמנם זו האמת. באותו לילה, כשהיתה לבדה בחדרה, בחנה א?ד?ל?ה במראה כל נקבובית בעורה. (זה היה לאחר שהומצאו המראות.) הבדיקה נמשכה עד עלות השחר, ואז כבר היה ברור לא?ד?ל?ה שהבחור הצעיר צדק היא מושלמת מכל בחינה אפשרית.
א?ד?ל?ה התהלכה בגן הוורדים של בית משפחתה והביטה בשמש העולה, והיתה מאושרת יותר מתמיד. "לא רק שאני מושלמת," חשבה לעצמה, "אני כנראה האדם המושלם הראשון בכל תולדותיו של היקום. אין בי שום חלק שזקוק לשיפור, איזה מזל יש לי שאני גם מושלמת וגם עשירה וגם רווקה מבוקשת וגם רגישה וגם צעירה וגם..."
צעירה?
ערפילי בוקר כבר החלו לעלות סביבה ואדלה החלה לחשוב. ברור שאהיה רגישה תמיד, חשבה, ועשירה תמיד, אבל אני לא יודעת איך אוכל להישאר צעירה תמיד. וכשכבר לא אהיה צעירה, איך אהיה מושלמת? ואם לא אהיה מושלמת, מה יישאר לי בעולם? מה? כשחשבה א?ד?ל?ה את המחשבות המייאשות האלה, קימטה את מצחה. זו היתה הפעם הראשונה בחייה שקימטה את מצחה, ונשימתה נעתקה כשהבינה מה עשתה, מרוב בהלה שמא פגעה בשלמותה, אולי לעד. היא רצה בחזרה אל המרא?ה ובילתה את כל הבוקר מולה, ואמנם הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עדיין מושלמת כתמיד, אבל לא היה ספק שהיא כבר אינה מאושרת בדיוק כפי שהיתה.
היא התחילה לדאוג.
קמטי הדאגה הראשונים הופיעו כעבור שבועיים, הקמטים מסביב לעיניים הופיעו כעבור חודש, וכעבור שנה כבר היו פניה חרושי תלמים. היא נישאה זמן קצר לאחר מכן, לאותו בחור שהאשים אותה בשלמות נעלה, ומיררה את חייו שנים רבות.
מובן שב?אט?רקאפ?, בגיל חמש-עשרה, לא ידעה דבר על העניין.
ואילו ידעה, היתה חושבת שזה דבר שלא מתקבל על הדעת. איך ייתכן שיהיה בכלל אכפת למישהי אם היא האישה הכי יפה בעולם או לא. מה זה משנה אם את רק האישה השלישית ביופייך בעולם? או השישית? (באותו זמן לא היתה ב?אט?רקאפ? אפילו קרובה לרמה הזאת; בקושי היתה מספר עשרים ברשימה, וגם זה בעיקר כאפשרות עתידית, ו?ודאי לא על סמך רמת הטיפוח שלה. היא שנאה לרחוץ פנים, שנאה לנקות מאחורי האוזניים ונמאס לה להסתרק, לכן המעיטה בכך ככל האפשר.) הדברים שאהבה לעשות, שלמעשה העדיפה אותם יותר מכול, היו לרכוב על הסוס שלה ולהרגיז את נער החווה.
שמו של הסוס שלה היה "סוס" (ב?אט?רקאפ? לא התברכה בדמיון רב) והוא בא כשקראו לו, דהר בכל כיוון שרצתה ועשה כל מה שציוותה עליו. גם נער החווה עשה כל מה שציוותה עליו. בעצם הוא היה כמעט בחור עכשיו, אבל כשבא לעבוד אצל אביה לאחר שהתייתם הוא היה רק נער, וב?אט?רקאפ? המשיכה לקרוא לו נער חווה. "נער חווה, תביא לי את זה, תביא לי את ההוא, נער חווה, מהר, עצלן שכמוך, רוץ מהר או שאספר לאבא שלי."
"כל מה שתרצי."
זה כל מה שנער החווה אמר. "כל מה שתרצי". "תביא לי את זה, נער חווה." "כל מה שתרצי." "תייבש לי את זה, נער חווה." "כל מה שתרצי." הוא התגורר בבקתה עלובה שהיתה סמוכה לחיות המשק, ולדברי אמה של ב?אט?רקאפ?, הקפיד לנקות את ביתו. הוא אפילו קרא ספרים כשהיו לו נרות.
"אני אוריש לנער ארבעה דונמים בצוואה שלי," אהב אביה של ב?אט?רקאפ? להכריז (באותה תקופה כבר היו להם דונמים.)
"בגללך הוא יהיה מפונק מדי," כך היתה אמה של ב?אט?רקאפ? עונה תמיד.
"הוא עבד כמו חמור הרבה שנים, ועבודה קשה ראויה לגמול," היה אביה של ב?אט?רקאפ? אומר. ואז, במקום להמשיך בוויכוח (היו באותה תקופה גם ויכוחים) התנפלו שניהם על בתם.
"לא התרחצת," היה אביה אומר.
"כן התרחצתי," היתה ב?אט?רקאפ? משיבה.
"לא התרחצת במים," היה אביה ממשיך. "את מסריחה כמו סוס."
"פשוט רכבתי כל היום," היתה ב?אט?רקאפ? מסבירה.
"את חייבת להתרחץ, ב?אט?רקאפ?," היתה אמה מצטרפת לשיחה. "בנים לא אוהבים בנות שמדיפות ריח של אורווה."
"אוי, בנים!" היתה ב?אט?רקאפ? מתרגזת. "לא אכפת לי מבנים. סוס אוהב אותי וזה מספיק, תודה רבה."
היא השמיעה את הנאום הזה בקול רם ולעתים קרובות.
אבל גם אם זה לא מצא חן בעיניה, דברים החלו להתרחש.
זמן קצר לאחר יום הולדתה השישה-עשר, הבחינה ב?אט?רקאפ? שכבר עבר חודש שלם מאז שהחליפה מילה עם אחת מבנות הכפר. כיוון שלא היו לה יחסים קרובים עם בנות, ממילא לא היה השינוי גדול כל כך, אבל לפני כן לפחות היו ברכת שלום ומנוד ראש מנומס כשרכבה בכפר או בשבילי העגלות. ואילו עכשיו, בלי שום סיבה, לא היה כלום. מבט חטוף בכיוונה כשהייתה מתקרבת, וזה הכול. בוקר אחד תפסה ב?אט?רקאפ? את קו?רנ?לי?ה בחצר הנפחייה, ושאלה אותה למה הבנות מתעלמות ממנה. "הייתי חושבת שאחרי מה שעשית לפחות תשתקי, כאילו שאת לא יודעת," השיבה קו?רנ?לי?ה. "ומה עשיתי? "מה? מה?... את גנבת אותם." ואז קו?רנ?לי?ה נמלטה, אבל ב?אט?רקאפ? הבינה. היא ידעה במי מדובר.
הבנים.
בני הכפר.
הבנים האלה, הסתומים האלה, שיש להם שכל של פרה מפגרת, גולגולת מרוקנת מקרקשת, ראש מלא חציר וקש, הבנים הדבילים, ראשי הכרוב האלה.
איך אפשר להאשים אותה שגנבה אותם? למה שמישהו ירצה לגנוב אותם בכלל? איזו תועלת יש בהם? הם רק מעצבנים ומרגיזים ומנדנדים. "מותר לי להבריש את הסוס שלך, ב?אט?רקאפ??" "תודה, אבל זה התפקיד של נער החווה." "אפשר לצאת אתך לרכיבה, ב?אט?רקאפ??" "תודה, אבל אני מעדיפה לרכוב לבד." "את חושבת שאף אחד לא מספיק טוב בשבילך, נכון, ב?אט?רקאפ??" "לא, בכלל לא. אני פשוט אוהבת לרכוב לבד, זה הכול."
אבל כשהגיעה לגיל שש-עשרה הלך המצב והחמיר, והדיבורים האלה נהפכו לגמגומים והסמקות ושאלות טיפשיות, שבמקרה הטוב היו על מזג האוויר. "את חושבת שירד גשם, ב?אט?רקאפ??" "לא נראה לי, השמים כחולים." "טוב, אולי בכל זאת ירד גשם." "כן, אולי." "את חושבת שאף אחד לא מספיק טוב בשבילך, נכון, ב?אט?רקאפ??" "לא, פשוט לא נראה לי שירד גשם, זה הכול."
בלילה הם היו מתגודדים בחשכה מתחת לחלונה וצוחקים על חשבונה. היא התעלמה מהם. לפעמים נהפך הצחוק לעלבונות. היא התעלמה. אם נעשו העלבונות מוגזמים, היה נער החווה יוצא לטפל בהם, מגיח בשקט מתוך החשכה עם המעדר שלו, חובט בהם ושולח אותם לכל הרוחות. היא הקפידה להודות לו על כך בכל פעם. "כל מה שתרצי," היתה תמיד תשובתו.
כשהיתה כמעט בת שבע-עשרה, הופיע איש בכרכרה וצפה בה כשרכבה לכפר לעשות שם קניות. כשחזרה עדיין היה שם והתבונן בה. היא התעלמה ממנו, והוא עצמו באמת לא היה חשוב. אבל הוא סימן את נקודת המפנה. אחר כך הופיעו עוד גברים שבאו במיוחד כדי להעיף בה מבט. היו שרכבו אפילו ארבעים קילומטר כדי לראות אותה, כאותו גבר. חשיבותו היתה בכך שהיה העשיר הראשון שטרח לבוא לראותה, האציל הראשון. והגבר הזה, ששמו אבד בנבכי העבר, הוא שהזכיר את שמה של ב?אט?רקאפ? באוזני הרוזן.
פלו?רין שכנה בשטח שבין שוודיה וגרמניה לעתיד. (כל זה קרה לפני שאירופה נוסדה.) להלכה, נשלטה פלו?רין בידי המלך לו?תארו?ן ורעייתו השנייה, המלכה. למעשה, היה המלך מעורער, התקשה להבחין בין יום ללילה, ובילה את רוב זמנו במלמולים. הוא היה זקן מאוד, כל איבר בגופו כבר בגד בו מזמן, ובמרבית ההחלטות החשובות שקיבל בענייניה של פלורין ניכרה שרירותיות מה, שהטרידה רבים מהתושבים רמי המעלה.
הנסיך ה?מפ??רדינק היה זה שבעצם ניהל את הממלכה. אילו היתה אירופה קיימת אז, הוא היה האיש החזק ביותר בה. גם כך לא נמצא איש בטווח של אלף קילומטר שירצה להתעסק אתו.
הרוזן היה איש סודו היחיד של הנסיך ה?מפ??רדינק. שם המשפחה שלו היה רו?ג?ן, אבל לא היה לו צורך בשמו, כי הוא היה הרוזן היחיד בממלכה. תואר האצולה הוענק לו כמתנת יום הולדת מהנסיך כמה שנים קודם לכן, והאירוע התקיים, מטבע הדברים, באחת מהמסיבות של הרוזנת.
הרוזנת היתה צעירה בהרבה מבעלה. כל בגדיה נקנו בפריז (זה היה אחרי שפריז נוסדה) וטעמה היה מעודן. (זה היה אחרי שהופיע הטעם, אבל זו היתה עדיין הופעת אורח. ומאחר שזה היה חידוש גדול כל כך, ומאחר שהרוזנת היתה בעלת הטעם היחידה בכל פלורין, מה הפלא שהיתה המארחת הנחשבת ביותר בארץ?) בסופו של דבר, בשל תשוקתה לבדים ואיפור היא התיישבה בפריז דרך קבע, ושם ניהלה את הסלון היחיד שהיה בעל חשיבות בינלאומית.
לעת עתה היא העסיקה את עצמה בעיקר בשינה על סדיני משי, אכילה בכלי זהב, ובמעמדה כאישה הכי נערצת והכי מפחידה בתולדות פלורין. אם היו פגמים בגזרתה, הרי שבגדיה הסתירו אותם. ואם פניה לא היו אלוהיות כבעבר, הרי שקשה היה להבחין בכך לאחר שמרחה על עצמה מיני קרמים ומרקחות (זה היה לפני שהמציאו את הזוהר, אבל אילולא גברות כמו הרוזנת, לא היה צורך להמציא את הזוהר בכלל).
בקיצור, הזוג רו?ג?ן היה זוג השבוע בפלורין, כבר שנים רבות...
את הקטע הזה כתבתי אני. כל הקיצורים וההערות יופיעו באותיות שונות כדי שתדעו. כשאמרתי בהתחלה שמעולם לא קראתי את הספר, זו היתה אמת. אבי הקריא לי את הספר, ואני רק עברתי עליו ברפרוף, מחקתי קטעים שלמים כשערכתי את הגרסה המקוצרת, והשארתי את כל השאר כמו שהיה בספר המקורי של מורגנשטרן.
הפרק הזה הוא ללא שינוי. אני מתפרץ לכאן בגלל השימוש של מורגנשטרן בסוגריים. העורכת הלשונית בהוצאת "הארקו?רט" רשמה המון הערות בשולי הדפים בנוסח: "איך ייתכן שזה קרה לפני שאירופה נוסדה, אבל לאחר שפריז נוסדה?" ו"איך ייתכן שזה קרה לפני שהמציאו את הזוהר, כשבעצם, זוהר זה מושג שקיים עוד מימי קדם? ראה ערך 'זוהר' במילון אוקספורד." והערה בסוף: "אני ממש משתגעת. מה יהיה עם כל הסוגריים האלה? מתי כל האירועים בספר הזה מתרחשים? אני לא מבינה שום דבר! הצילווווווו!" ד?ניס, העורכת הלשונית, עורכת את כל הספרים שלי מאז הספר "בנים ובנות ביחד", ואף פעם היא לא הגיבה כך ולא רשמה בשוליים כל כך הרבה הערות כאלה.
לא יכולתי לעזור לה.
ייתכן שמורגנשטרן התכוון ברצינות לדברים שכתב בסוגריים, וייתכן שלא. ואולי הוא כתב ברצינות כמה מההערות, ואחרות לא. אבל הוא לא ציין אילו הערות רציניות ואילו לא. אולי זו פשוט דרכו של הסופר לרמוז בחן לקורא ש... "כל זה לא אמיתי. זה לא קרה." לדעתי זו כוונתו, אף על פי שאם תבדקו בספרי ההיסטוריה של פלורין, תראו שכל זה כן קרה. העובדות, מכל מקום, נכונות. הרגשות והמניעים הם אף פעם אינם ידועים. אני יכול רק להציע לכם, אם הסוגריים מעצבנים אתכם, שתתעלמו מהם.
הנסיכה הקסומה / ויליאם גולדמן, בתרגום איריס ברעם, הוצאת כתר