ביום שבו פגשתי את אנדי לראשונה סעדתי עם גיסתי בקפה דום. ישבנו שם מצופפות על כיסאות עץ דקורטיביים ששולי מושבם המוגבהים הטביעו חצי סהר אדום ומכאיב על ירכ?י. זה היה יום יפה וקר מאוד של חודש מאי. ההסקה פלטה חום יבש ואילצה את באי המקום לקלף מעליהם את שכבות הבגדים ולמצמץ לעתים תכופות. בתנועת זרוע מורגלת השבתי למקומו את מעילי, שהחליק מגב הכיסא, בלי שאפסיק להפגין עניין בדברים שנאמרו לי או להרפות מהמזלג שאחזתי ביד השנייה. הסיפור הזה חזר על עצמו מספר מגוחך של פעמים, עד שלבסוף, ברגע של כניעה לכאב חד בחגורת הכתף, גלש המעיל בחן על הרצפה ונקווה סביב קרסולי כמו שלולית של שמונים וחמישה אחוז צמר כבשים.
זוהרה, שהקדימה אותי ברבע שעה וכרסמה בחוסר עניין את קרומו הקשה של הכריך שלה, בישרה לי שעכשיו, נוסף על היותו צמחוני אדוק, הגיס שלי התחיל ללמוד טאי צ'י, ומיד שקעה בתיאור מפורט של התנהגותו הבלתי נסבלת, באופן ממש מצודד ומתוק, של בעלה. בסופה של כל אנקדוטה נסק קולה החדגוני והיא צפצפה באוזני את שאלת היום: "היית מאמינה?"
אני כפיתי על עצמי ריסון, אבל כמו תמיד, האוכל הוא שהיה במוקד העניין שלי. סימנתי למלצר, שהנחה שתי בחורות אל השולחן הסמוך. בצעד קליל אחד התייצב ועמד מעלי, מוכן לרשום את ההזמנה. את נוכחותו הפיזית קלטתי רק בקושי, אבל ידיו, שהחזיקו בפנקס, כאילו סימנו לי משהו באוויר: יפות כל כך, חיוורות ורזות, מעוטרות בעורקים כחולים. שלושה צמידים שנארגו מחוטים צבעוניים היו כרוכים סביב מפרק כף היד.
כרגיל, הזמנתי את סלט הבית: שלושה סוגי חסה, פלחים רכים של אבוקדו, קרוטונים בטעם שום ורצועות בייקון. שפכתי על הכול ויניגרט חם והסעתי בציפייה מזלג מלא אל תוך פי. אולי זה לא חשוב, אבל טעמו של הסלט הזה היה הדבר היחיד שאף פעם לא אכזב אותי.
בשולחן שלידנו התנהל דיון נמרץ ודי מעניין בסוגיות של רשלנות תורמת בין הצעירה קצוצת השיער לחברתה, שפניה היו מאובקים באבקת טאלק לבנה ושפתיה צבועות באדום עז. טיעוניה של קצוצת השיער חזרו על עצמם: היא הזהירה את חברתה מראש, היא אמרה לה איזה מין בן אדם הוא. למעשה כולם הזהירו אותה, כולל אחותו של ג'רי. היא ידעה בדיוק ל?מה היא נכנסת ומה היא עושה, ועכשיו אין לה את מי להאשים אלא את עצמה. חברתה הייתה על סף בכי ואמרה שוב ושוב, "אבל קיוויתי, חומד, מותר לקוות, את לא יכולה להאשים בחורה על זה שהיא מקווה," וקצוצת השיער השיבה לה בבוז, "ל?מה בדיוק קיווית, שמכולם דווקא את זו שתצליח לשנות אותו?"
כתמים חדשים שכיסו את לחייה של זוהרה משני צדי אפה האדימו. היא לכסנה אל שולחנן מבט מהיר וביקורתי, כאילו עצם קיומן של השתיים הקטין באופן מעליב את הבעיות שהיא כל כך התאמצה להפוך לעדויות נוספות ומשעשעות לנפלאות חייה, בעודה ממוללת בייאוש את מפית הנייר שעטפה את הכריך שלה. משגברה ההמולה ושפתיה נעו בדממה, צרות בדחיפות גוברת איזו טענה שלא הצלחתי לפענח, נטינו שתינו לפנים כמו עצים ברוח, מצחינו כמעט נוגעים מעל סלסילת הלחם. "אז אני צודקת או לא?" זוהרה צעקה לתוך פני. "אני מבקשת שתעני לי רק על זה. איזה בן אדם שפוי לא אוכל בשר?"
חייכתי וסבלתי בשקט. אולי היא צדקה ואולי לא, איש לא ידע את התשובה לשאלה הזאת. לאוזני הגיעה רק תחינתה החוזרת ונשנית של חיוורת הפנים לחברתה: "תפסיקי לרדת עלי, חומד, זה לגמרי לא לעניין."
זוהרה גיחכה כאילו זה עתה שמעה בדיחה לא מספיק מצחיקה, אבל עם מוסר השכל חזק. "אתה מה שאתה אוכל," אמרה.
מבטי נע מעצמו אל שתי הבחורות, שעתה היו מסוגרות בשתיקה נבוכה ומלאת חרטה שלאחר ויכוח. "מה זה אומר?" שאלתי.
"זה מה שהגיס שלך אמר לי," השיבה זוהרה בחמיצות, "אתה מה שאתה אוכל."
מצדו השני של האולם התנשאה קריאה, "אנדי, לכאן," ושתי הבחורות נפנו בבת אחת לעברה, אסירות תודה על הסחת הדעת.
"אז אמרתי לו, 'אם ככה, כנראה שאכלת שמוק מעצבן.'"
מולי שקעה זוהרה שוב בסיפורה, שמרבית פרטיו טבעו בערבוביית הקולות, בחרחור מכונת הקפה ובצלצול כלי האוכל, ובכל זאת, רוב הזמן הצלחתי להעמיד פני ממוקדת, משערת בקווים כלליים מאוד על מה היא מדברת ונדה בראשי בהפרזה במקומות הנכונים. "לא ייאמן," קראתי באופן הרחב והכוללני ביותר שיכולתי, "זה ממש, אבל ממש, מוגזם," וזוהרה נראתה מרוצה.
בחודשים האחרונים נהגנו להיפגש פעם בשבוע לארוחת צהריים קלה בהמפסטד. בהתחלה נדדנו בין בתי הקפה הרבים ברחוב הראשי, אך בכל פעם שלא ישבנו בקפה דום הרגשתי שאני מבזבזת את זמני. זוהרה, שפגישותינו השבועיות היו נחוצות לה הרבה יותר משהיו נחוצות לי, קלטה מתישהו את געגועי לבית הקפה ולבסוף לא היה עוד צורך להזכיר פרטים: ארוחת צהריים קלה בקפה דום בכל יום שני בשתיים וחצי, הכוללת סלט ב-4.25 לירות שטרלינג מצדו האחד של השולחן ובגט עם האם ואמנטל במחיר מופקע של 3.75 לירות שטרלינג מצדו השני.
לי ולזוהרה לא היה שום דבר משותף, אולי מלבד טעמנו בגברים. היינו נשואות לשני אחים די דומים זה לזה לפחות מכמה בחינות. אך מצד שני, האח שזוהרה הייתה נשואה לו לא היה לטעמה כבר חודשים רבים, וכאשר ראינו שתינו את אנדי בפעם הראשונה ביום ההוא בקפה דום היא הייתה שוות נפש. אז יכול להיות שלא היה לנו שום דבר משותף. כלום מוחלט. וזה התאים לי בדיוק.
זוהרה הסתייגה ממני במידה שווה אבל לא הייתה לה נפש חיה לשוחח א?תה: ידידותיה החדשות התענגו מדי זו על בעיותיה של זו, ואלו שהשאירה בארץ חונכו להאמין שהיא אוצר התבונה, אחת שיודעת להפוך כל קושי אישי לברכה, וכבר היה מאוחר מדי להעמיד אותן על טעותן.
גיסי, בעלה של זוהרה, עבד במחלקה לקשרי חוץ באוניברסיטה העברית. זה היה תפקיד מנהלי כמובן. הוא טיפל בסטודנטים עולים. עבודה משעממת ולא מכניסה במיוחד, עם יתרון אחד שקשה להתעלם ממנו: אחת לכמה שנים ניתן לצאת במסגרתה לשנה או שנתיים בחו"ל בשליחות האוניברסיטה ומשרד הקליטה, ולעתים רחוקות יותר אפילו לשלוש שנים בלונדון.
גלעד וזוהרה נפגשו באוניברסיטה במהלך לימודי הבי-איי שלהם והתחתנו מהר מאוד. מאז ועד לחודשים האחרונים זרחה השמש על חייהם. לזוהרה היה כישרון ניהולי כמו שלאחרים יש כישרון מוזיקלי, נניח, והיא ניהלה את חייהם של הכפופים לה בהשראה רבה, במקצב סוער ועל פי תוכנית מתוזמרת היטב. בדירה הקטנטנה בירושלים באו לידי ביטוי בהצלחה רבה התושייה ויכולת התמרון שלה, והיא הייתה מופת של תבונה מעשית: הארונות נוצלו עד כפליים ממידתם, העיצוב והריהוט חוללו אשליה נעימה של אור ומרחב, וקישוטים מעשה ידיה השלימו את התמונה הביתית העליזה. ער מהרה נולדו להם שני בנים. אני נוטה להאמין שהתוכנית המקורית כללה בן ובת, אבל זוהרה הסתירה בלי קושי את אכזבתה והציגה בפני משפחתנו המורחבת שני מצליחנים זעירים, נקיים ומנומסים, כחולי עיניים וזהובי שיער.
קל להבין מדוע העדפנו בעלי ואני לא להתחרות בהם ולוותר על ילדים לפי שעה.
כשהם הגיעו ללונדון, שנתיים אחרינו, בפברואר קפוא של שנת המילניום האחרונה, לא התעוררה בי שום חמימות משפחתית. להפך, בחנתי את האפשרויות שניצבו לפני, שוקלת ברצינות לוותר על היציבות הנפשית שהשגתי בקושי רב ולהתמודד עם קשיי ההסתגלות של מעבר נוסף, רק כדי לחמוק מהשכנות הכפויה.
בינתיים עברה זוהרה בסערה אצל כל סוכני הדירות שברחוב הראשי, אחזה בצווארם וטלטלה את ראשם עד שנשרו ממנו דירות שלא ידעו שנשכחו שם, והסתערה על כל המלאי. היא פתחה ארונות, רחרחה בחדרי אמבטיות, תלשה שטיחים והכתה בברזים. כעבור ימים אחדים היא ארזה את גלעד ואת שני הבנים והם עזבו את חדר המלון הזמני ונכנסו לדירתם החדשה בבניין גדול ולבן שנבנה אחרי המלחמה השנייה ודמה לעוגת חתונה. הבניין היה מחולק לארבע דירות, דירה בכל קומה, וזו של זוהרה וגלעד צפתה כמובן על הפארק.
כעבור עוד כמה ימים התמלאה הדירה ברהיטים נחמדים מעץ אורן שנקנו בפרוטות במכירות פומביות בפינצ'לי רואד. כלי פיוטר קישטו את המדפים, וילונות תחרה התנוססו על חלונות חדרי האמבטיה, כותנה משובצת הצהילה את המטבח, וברוקד אולטרה מרין עשיר שיווה לשאר החדרים ברק עמום ומכובד. מגנטים קטנים הצמידו לדלת המקרר רשימות של חוגים והזמנות לארוחות ערב, וחיזקו את הרושם שכאן מתנהלת לה, בלי דאגה מיותרת, שגרה עליזה. זוהרה יכלה להירגע: שוב העניקו לה הבית, בעלה, שגם את מלתחתו היא ניהלה בקפידה, ושני ילדיה המושלמים תשתית ששיקפה לה את עצמיותה בצורה הולמת.
אני צפיתי בכל זה בדאגה, כמו חיה המתבוננת בפנסי מכונית, מרותקת אל מה שעומד להתנגש בה. בראבו, הרעתי לה בלבי אחרי שהאבק שקע וחייהם התייצבו, וכשנועצתי במפת הרכבת התחתית וגיליתי שאין שום קו המחבר ישירות את גולדרס גרין והייגייט, יכולתי לנשום לרווחה ולקבוע שנמנע אסון.
שני הבנים, בני חמש ושש, למדו בבית הספר היהודי, שהיה במרחק צעדים אחדים מביתם החדש. הם נצצו במדי בית הספר שלהם, והיו להוטים לכבוש את השפה האנגלית ולהפגין את מיומנותם החדשה בחופשת הקיץ, מול פרצופיהם ההמומים מעונג של בני המשפחה. כמו שניתן היה לצפות, האנגלית שבפיהם התנגנה במבטא מצוחצח, שפתם העליונה כמעט לא זזה, והם נשמעו, שני הרברבנים הצחים האלו, כאילו נולדו אל תוך המשפחה המלכותית.
עד מהרה הצטרפה זוהרה לקהילה הגדולה, הרכלנית והוולגרית של הישראלים המתעשרים בלונדון. בבקרים נסעה למרכזי הקניות או שוטטה בעיר ובחנה אתרים היסטוריים בחוג שנקרא Look at London. בערבים הזמינה את חבריה החדשים לארוחות בופה קלות עם סלטים, קישים ושיחות תפלות המפרסמות את שביעות הרצון העצמית של המארחים ואורחיהם. בערבים אחרים הוזמנו היא וגלעד לארוחות בופה זהות כמעט לחלוטין שארגנו חברותיה, על מנת שהסועדים יוכלו לאמוד בלהיטות זהירה את העושר החדש שהוצג בפניהם, לקרקש ולצלצל בהצלחות ובנכסים.
דלת ביתם הייתה פתוחה - לא היה טעם להשקיע מאמץ כה רב בלי שיהיה מי שיתפעל ממנו - וכמעט כל אחר צהריים נכנסו ויצאו השכנות, או חברים של הבנים עם אמהותיהם, לבושות בסגנון שניסה להיות אופנתי אך הפגין חוסר טעם צורם והמוני.
כולם הוזמנו חוץ מהערבים, שיום אחד הופיעו בבניין עם כל חפציהם ונכנסו לדירה בקומת הקרקע: בחורה קטנה עם גוף שביר של ילדה בת שש ועיניים גדולות ונוגות ושני אחיה הצעירים ממנה. הסיפור היה שאביהם, עורך לשעבר באל?חיאת, נמלט מלבנון באמצע שנות השבעים עם ילדיו ואשתו השנייה - אחותה של אשתו הראשונה ודודתם של שלושת האחים. בלונדון, המשיך הסיפור, עורך מיסטר באלוט שבועון ערבי במימון לובי.
הערבים, כפי שכינו אותם זוהרה ושני הבנים, למורת רוחו של גלעד, לא הוזמנו לממלכה הקטנה שבקומה השנייה, ונאלצו להסתפק במנוד ראש מנומס ובתחקיר ביטחוני מקיף שזוהרה הזמינה בשגרירות הישראלית.
"את לא מגזימה?" שאל אותה גיסי.
"Well," השיבה לו זוהרה, "you can never be too carefull."
חובות אבודים / איריס לעאל, הוצאת כתר, 346 עמ'
מסוקרנים לקרוא איך ממשיך הספר? ספרו לנו בפייסבוק