"מנתק המים", שיצא בשבוע שעבר למסכים, מסמן הופעה של עוד קול אמנותי חדש ומעניין בקולנוע ישראלי, שמתפקע בשנים האחרונות מכישרונות בימוי חדשים. עידן הובל, בוגר סם שפיגל, יצר עבודה נאו-ריאליסטית מבוצעת בקפידה ונטולת זיופים, שמאחורי האסתטיקה הקולנועית המרשימה שלה בוערת גם תודעה חברתית חריפה. הבעיה של הובל, כמו של לא מעט מהיוצרים הישראליים בשנים האחרונות, היא הפער בין הכישרון שלו לעצב מרחב קולנועי רהוט ואותנטי לבין היכולת המוגבלת לייצר תסריט, שיעניק לו צורה ומבנה. הצופים הולכים עם הסרט, מזדהים עם דמויותיו, מצפים שיוביל אותם להתרה ולתובנה, אך בסופו של דבר מתאכזבים לגלות בחלקו האחרון של המסע, שהבמאי לא לגמרי יודע לאן הוא מוביל אותם.
לאחרונה, אפשר היה להיתקל בתופעה הזאת ביצירות מגוונות כמו "הערת שוליים", "אליס", "לרדת מהעץ", "ההיא שחוזרת הביתה", שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, ואפילו "מי מפחד מהזאב הרע" שיוצא בקרוב למסכים. העניין הזה די מבאס, כשזה נוגע לסרטים משובחים בכל הפרמטרים האחרים, ואולי הגיע הזמן שבמאי הקולנוע הישראליים יפסיקו להיות סוליסטים ויעזרו בתסריטאים שותפים. מה שהיה טוב לבונואל, אנטוניוני ופליני, בהחלט יכול לעזור גם לעילויים המקומיים.
נחזור ל"מנתק המים". משה איבגי משחק את גבי, שמתפרנס מניתוק בעלי חוב מרשת המים. את עבודתו הוא עושה תמורת שכר מגוחך ובייסורים, כאשר גם הוא עצמו שקוע במצוקה כלכלית ומתקשה לפרנס את משפחתו. הובל בוחר להימנע מעלילה של ממש, אלא מייצר רצף של אפיזודות, המציירות מצד אחד פורטרט של הדמות הראשית, ומצד שני מאירות את אכזריותה של השיטה הכלכלית הישראלית, שבה נושה עני ובעל חוב עני מתקוטטים זה עם זה, אל מול ההעדר של המדינה ושל בעלי ההון, שהם בעצם הגורמים לקטטה. אנחנו מלווים את גבי בפיסות מציאות תלושות יותר ופחות, בהן הוא שוקד באדיקות על מלאכת הניתוק, מפנה את הגב לקשישה שאותה הותיר ללא אספקת מים או חוטף מכות מבריונים שכונתיים.
לצד סצנות המתעדות אותו בעבודה, יש גם סצנות משפחתיות, שבהן הוא מנסה להיות אבא טוב לבן המתבגר שלו, למרות המצוקה הכלכלית. איבגי ממלא את פיסות המציאות הריאליסטיות בנוכחות אמינה, ניואנסית ומעוצבת בקפידה. גם אחרי שנדמה היה שהכרנו כל פן באישיותו המשחקית של השחקן המופלא הזה, הוא עדיין מצליח לשכנע לחלוטין. "מנתק המים" הוא סרט ששייך במידה רבה לשחקן, ונצחונו המסוים הוא קודם כל הניצחון של איבגי.
אין ספק, שמבחינה קונספטואלית, הסרט של הובל רוצה להשאיר אותנו ללא התרה וללא קתרזיס. ברור שהיוצר מעוניין להציג מציאות נטולת מוצא, מעגלית במידה רבה, שבה המצוקה שאליה נקלע הגיבור אינה באמת משנה אותו או את מציאותו. עם זאת, התחושה היא שהובל מפספס את העיקרון התסריטאי החשוב, שכדי לעשות סרט על חוסר מוצא או, לצורך העניין, על שעמום קיומי צריך להיות אפילו יותר יצירתיים ומתוחכמים מאשר כשעושים סרט מיינסטרים עם "הפי אנד". זאת לא חוכמה להשאיר את הדמות באוויר ולחתוך לכותרות סיום, מתוך הנחה שזה יגרום לצופים לחשוב.
החוכמה היא למצוא מהלך תסריטאי שמצד אחד יסגור את היצירה צורנית באופן הולם, ומצד שני יוליד בצופים תובנה על חוסר מוצא או שעמום קיומי. את הפרט הזה חלק גדול מהקולנוענים אינם מפנימים, ולכן הסרטים המרשימים שלהם יוצאים פגומים ולא מספקים. זה בדיוק המצב גם עם "מנתק המים", סרט משמעותי ומעניין, שאינו משקיע מספיק בתסריט ובסופו של דבר מותיר את הצופים המושקעים רגשית ללא התרה מספקת.
מחכים לצפות ב"מנתק המים"? ספרו לנו בפייסבוק