מדינת ישראל אולי אינה מוכרת בעולם כמובילה של מגמות תרבותיות, אבל מדי כמה שנים נראה כי הלבנט דווקא מיישר קו עם העולם: בשנות ה-60 היו אלה להקות הקצב, בשנות ה-70 פופ אירוויזיוני וגביע אירופה בכדורסל, ובשנות ה-80 הפריחה של סצינת המועדונים. כל תקופה גוררת עימה נוסטלגיה אחרת, אבל נראה כי סצינת הלילה המקומית של האייטיז חסרה יותר מכולן שגרירים של כבוד או תיעוד ראוי. עד עכשיו.
"אני אריאל סמל. בשנות ה-80 הייתי בן 16. עזבתי את בית הספר, אבא שלי מת, לקחתי את המצלמה שלו ופשוט צילמתי את החיים שלי שהיו גם חיי הלילה של תל אביב" כך מתחיל אריאל סמל, 49, לתאר בסרטון שהעלה לרשת את הפרויקט הבא שלו הוצאת ספר צילומים המתעדים את הלך הרוח ברחובות תל אביב באייטיז. סמל מגייס כספים בימים אלה דרך אתר המימון הדסטארט, בכדי להעביר את אוסף התצלומים אשר ברשותו, המונה כרגע כאלף תמונות (מתוכן פיתח רק כ-60), לעותקים דיגיטליים, ולאחר מכן להדפיסם ברזולוציה גבוהה ולאגדם בספר מיוחד שיוציא בהוצאה עצמית.
(לגלריית צילומים גללו למטה)
יעד המימון של סמל הוא 58 אלף שקלים, מתוכן גויסו נכון לרגע כתיבת שורות אלה קצת יותר מ-5,000 שקלים. נותרו עוד 27 ימים לפרויקט המיוחד הזה, וכל תורם יכול לבחור בתמורה לפי הסכום אותו ייבחר להעניק; חמש גלויות חתומות (מינימום 50 שקלים), ספר דיגיטלי (מינימום 90 שקלים), ספר מודפס (מינימום 180 שקלים) וכן הלאה.
הצילומים שהעלה סמל עד כה לעמוד הפייסבוק שלו ולעמוד הפרויקט בהדסטראט נראים מוצלחים באופן יוצא דופן, ונראה כי דווקא הצילום הכאילו אגבי שלו את הסצינה סביב הוא מה שופך אותם לכל כך מיוחדים. את ההחלטה להוציא את התמונות לאוויר העולם קיבל סמל בעקבות מעבר דירה, כשנתקל בקופסאות מלאות בנגטיבים, שאת רובם למעשה לא ראה מעולם מפותחים. למעשה, באם יצליח הפרויקט לצבור את המימון הדרוש, סמל יגלה ביחד עם המתגייסים לספר את אוצרות העבר שמעלים אבק כבר למעלה משני עשורים.
"בגיל 18 הייתי ברמן בפינגווין ואחר כך בקוליסאום ובקולנוע דן", מספר סמל בסרטון. "היה לי מוהוק וד"ר מרטינס ופשוט שנאתי כל מה שהזכיר חוק או מערכת. לאנשים לא היו אז מצלמות או סמארטפונים ואם רצית לצלם בלילה, היית צריך להסתובב עם פלאש כבד, מצלמה מכנית גדולה ולהחליף סרט כל 36 צילומים. מטורף, לא? חוץ ממני לא היו עוד צלמים בני גילי שתיעדו מבפנים את תל אביב המפא"יניקית מיישרת קו עם לונדון וברלין. הפינגווין היה הבית שלי, ושם גם הצגתי את תערוכת הצילומים הראשונה שלי".
סמל ממשיך ומסביר שאין לתקופה תיעוד ראוי באמת. "החוויה של לצאת מהפינגווין לליקווד בשמונה בבוקר וללכת עם בגדי עור בין כל האנשים הרגילים שקמו לעמל יומם מוכרת וזכורה", הוא חולק סנטימנט שרבים מבני דורו יכולים להזדהות עימו. "חלק מהפרצופים אני עוד מזהה ברחוב וחלק פשוט נעלמו". אגב, את אשתו לעתיד של סמל, ענת לנדאו, הוא צילם במקרה בשנת 1984 כך גילה כשהתחיל לפתח חלק מהחומרים צילום שהיא עצמה העלתה לעמוד הפייסבוק שלה לפני מספר ימים.
"בזמנו, כשצילמתי את האנשים מסביב, הם לא נראו לי חשובים באופן מיוחד", מספר סמל בראיון לוואלה! תרבות על ההחלטה לצאת בקמפיין גיוס כספים. "בזמנו הסתכלתי קדימה, עברתי לצילומי אופנה ודברים יותר מסוגננים כי היתה לי תחושה שהצילומים שלי אינם מסוגננים מספיק. היה לי בוז מסוים לדברים דוקומנטריים". לאחר מכן, בגיל 25, עבר סמל לקולנוע והתחיל לביים. "עשיתי תפנית מצילומי סטילס, ומה שיש לי מהתקופה זה דברים שנמרו בקרטונים כי היה צריך לאחסן את זה פיזית. הם מפותחים אבל לא מודפסים". סמל, צלם מקצועי מגיל 17, נהג לפתח חלק מהנגטיבים שלו דרך מערכת עיתון חדשות בו עבד בגיל 18 ולאחר מכן אף פרסם את תצלומיו במגזין מוניטין בעריכת אדם ברוך המנוח.
"את רוב התמונות מעולם לא פיתחתי כי זה היה יקר. הייתי מפתח באופן ידני דברים שנראו לי חשובים בזמנו, כך שחלק מהדברים אני לא רק הולך לראות בפעם הראשונה, אלא גם סביר להניח שאגלה שיש לי דברים שלא היה לי מושג שיש לי אותם, כמו למשל הצילום של ארוסתי".
למרבה האירוניה, חלק מהצילומים של סמל נראים כמו צילומים מודרניים, מודעים לעצמם, שמצולמים במסיבות תל אביביות עכשוויות. האם זה טראגי או קומי שהיפסטרים לא מתים רק מתחלפים? "כל הלוק הזה של קארה קוצני היה משהו שהספר הבריטי וידאל ששון הכניס לאופנה. בתחילת שנות ה-80 כל הנשים הלכו ככה. סוג התספורת הזה גם היה קיים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, רק שזה היה קארה קצר לנשים בלי הקוצניות. הכל זה כמו גלגל שחוזר".
באת לעבודה כברמן. מתי בעצם היה לך זמן לצלם?
"כל הזמן היו בין שניים לשלושה ברמנים, והמועדון לא משתנה כל חמש דקות. פעם- פעמיים בשעה הייתי יוצא מהבר והפלאש היה מוכן. אם ראיתי איזו סיטואציה, אם היה מישהו מיוחד, או מכות או משהו מעניין הייתי מיד שולף אותה. זה הרגיש לי מאוד טבעי, והסיבה שהוספתי לה פלאש גדול ומקצועי היא שהייתי בעיקר מסתובב בלילה ואלה היו סרטי צילום רגישים לא היה מה לדבר על צילום וידאו. עם זה התחלתי לעבוד, וזה מה שהפך אותי לצלם".
אנשים אהבו להצטלם?
"הם לא אהבו להצטלם לצלמים חיצוניים, אם מישהו היה מגיע מבחוץ הם היו מאוד עוינים אליו. אבל אני הייתי מישהו מבפנים ולכן הם אהבו את זה. גם היום, את תסכימי להצטלם עבור מישהו שמוכר לך. הפינגווין היה מאוד קטן. דחפו לשם אנשים עד שאי אפשר היה לזוז. מדובר במקום שהחזיק גג 300-350 איש".
צילמת גם את האמנים שהופיעו במקומות הללו?
"כן, יש לי צילומים של המון אמנים שהופיעו אז, מהדר גולדמן וסיאם, דרך פורטיס שולץ האיום, רקוויאם, מופארט ועד כל מיני להקות שפשוט לא הצליחו אחר כך. יש לי תיעוד של כמעט כל מי שהופיע בקולנוע דן. זה היה מול הבר".
עד כמה התרגשת לקבל עשרות תגובות לאחר צאת הקמפיין?
"התגובות הכי מרגשות, והן בעיקר מה שהפתיע אותי. לקבל תגובות מהחטיארים בגיל שלי שנזכרים בתקופה זה מילא, הרי זה משהו שברור שאני עושה אותו עבורם. אבל לקבל תגובות כאלה מחבר'ה צעירים זה עוד יותר מרגש ומפתיע. אולי הם רואים בזה משהו יותר נאיבי או שיש משהו ברוח התקופה שיותר מדבר אליהם. אין לי מושג, כי היום זה די שונה. יש לי כמה חברים שהם בעלי מקומות בילוי כיום, ומהחוויה שלי יש שם משהו הרבה יותר מנוכר ומודע לעצמו. ויותר מסוכן. למשל, הבנות בפינגווין התלבשו אז בצורה מאוד פרובוקטיבית, אבל הן היו מוגנות. אם היינו רואים מישהו שבא ומתנהג לא יפה ליד מישהי, מיד היינו סוגרים עליו ומגרשים אותו החוצה".
"אני שומע על ברמנים שמשתפים פעולה עם סמי אונס אז לא היה דבר כזה! נשים ונערות הרגישו מאוד נוח להפגין את המיניות שלהן מבלי להיות מקור להטרדות. זה אחת מהסיבות לנוסטלגיה של אנשים. לאף אחת מעולם לא קרה שום מקרה כזה בפינגווין. לא זוכר שקרה אירוע מסוג הדברים שקורים היום. היינו חבורה ולא נתנו לאף אחד לפגוע באף אחד. שני גברים שיכורים הולכים מכות זה 'בסדר' ולא מפריע לאף אחד אבל בעניין הנשים היתה אחווה ופרוטקשן מאוד ייחודי, ולכן יש גם צילומים מאוד פרובוקטיביים מהתקופה. כל מה שהיה קשור לסקס בשירותים, בלי להיכנס עכשיו לסיפורים של שולץ האיום, הוא באמת נכון".
נראה כי היום, תצלומים של חיי הלילה מציגים אנשים הרבה יותר מודעים שמחקים ומשחקים פריימים למצלמה. אתה מחבב את אופן הייצוג העכשווי?
"אני לא יודע. גם כשמסתכלים על צילומים מפריז בשנות ה-40, אנשים רוצים להיראות טוב כשהם יוצאים. אבל אני חושב שהיתה שם (בתקופת הפינגווין) ייחודיות. בגיל 20 כשהייתי במועדון הפלדיום בניו יורק, היתה שם תחושה של מקום נורא מיוחד, מקום מאוד ראשוני. אנשים התגודדו מסביב למשהו שלא היה קודם וזה מה שהיה לאנשים בפינגווין ובליקוויד ובקולנוע דן ובקליסאום. אחרי זה כבר התחיל להיות מיחזור של מקומות".
לקחת את המצלמה של אביך שנפטר. יכול להיות שניסית לתעד ולהנציח דרך חפץ שהיה שייך דווקא לאהוב שלך שהלך לעולמו?
"אבי, ארמונד סמל, היה מהנדס מים ואחד ממתכנני המוביל הארצי. הוא היה חובב צילום וזה מה שהתחיל וגרם לי לפנות לכיוון הזה העובדה שהמצלמה היא של אבא שלי. היתה לו מצלמה מאוד טובה. ככה בפועל נכנסתי לתחום הצילום. מעולם לא קניתי מצלמה ולא למדתי צילום. יכול להיות שיש קשר כזה. הפירושים הפסיכולוגיים זמינים לכל אחד. אין לי בעיה עם זה. כולם יכולים להיות נכונים. פשוט לקחתי את המצלמה ונורא נהניתי. היא מכשיר מעורר כבוד והיתה מאוד מסובכת. מאוד אהבתי להתעסק עם זה".