כבר בהופעת החימום הבארבי בער באנרגיות גבוהות. כמתוכנן, להקת בצפר עלתה לבמה בעשר בדיוק ורוב הקהל, שכמעט ומילא את הבארבי, בחר לצפות בה ולא להמתין בחוץ עד שאנתרקס תעלה להופיע לראשונה בישראל. כמה טישרטס שעליהן התנוסס הלוגו של בצפר נצפו בין שלל החולצות (השחורות, כמובן). ב"Doomsday", השיר האחרון שביצעו אביטל תמיר וחבריו ללהקה, הקהל כבר היה עם אגרופיו באוויר ומשולהב דיו לכבוד בואה של גיבורת הת'ראש מטאל הוותיקה.
(לגלריית תמונות מלאה - גללו למטה)
לצלילי קריאת הקהל בשמה עלתה אנתרקס הניו יורקית, אמנם בהרכב לא לגמרי קלאסי כפי שהובטח, אך כזה שבהחלט סיפק את הסחורה; ראשונים עלו לבמה המתופף ג'ון דטי (טסטמנט, סלייר), שהחליף את צ'ארלי בנאנטה המתאושש מניתוח בפרק כף ידו, והגיטריסט ג'ונתן דונייס (Shadows Fall). אחריהם הצטרפו מייסד הלהקה הגיטריסט סקוט איאן, הבסיסט פרנק בלו והסולן החצי אינדיאני-חצי איטלקי ג'ואי בלאדונה, שחזר לאחרונה ללהקה וזכור מימיה הזוהרים בשנות ה-80. והיו אלה ימיה הזוהרים שאותם בחרה הלהקה להביא לתל אביב.
לא רק זקני השבט היו באקסטזה. בוויקיפדיה קיים ערך שלם שמוקדש לשינויי ההרכב התכופים מאז הקמת אנתרקס ב-1981. עם זאת, ניתן להבין את גודל ההתרגשות שאחזה בקהל לנוכח ההרכב הנוכחי, שכן היה זה ההרכב עם בלאדונה שבזכותו עלתה אנתרקס לגדולתה ונכללה ב"ארבע הגדולות" של הת'ראש מטאל לצד מטאליקה, סלייר ומגהדת'.
ההופעה כללה בעיקר להיטים מתוך עשרת אלבומי הלהקה. שני שירים מתוך "Among The Living", אלבומה השלישי מ-1987, פתחו את המהומה: הראשון שיר הנושא מתוכו, ואחריו "Efilnikufesin" שבו הקהל צרח בחזרה לבלאדונה את הפזמון. הוא מצידו שלח לקהל נשיקות באוויר וקרני שטן באצבעותיו. בלאדונה, שהועזב מהלהקה ב-1991, חזר אליה ב-2010 והקליט עמה את אלבומה האחרון, "Worship Music", שהיה מועמד לגראמי וזכה לביקורות אוהדות. מתוכו ביצעה אנתרקס בהופעה לא יותר משלושה שירים.
כצפוי, עם ההתחממות המהירה של האווירה, פרץ אחד המעריצים את חומת האבטחה. הוא עלה לבמה, היישר אל איאן, ומשם קפץ על הקהל. להפתעתו, הלהקה לא אהבה את זה. "אני מעדיף שלא יפריעו לי כשאני מכוון את הגיטרה", אמר איאן בנימה מבודחת והבסיסט, בלו, אמר לפורע הסדר משהו שמרחוק נראה היה כמו המקבילה האמריקאית ל"דיר באלאק". בכלל, נדמה שרמת ההשתוללות והפוגו בקהל הייתה פחותה מהצפוי, ואולי טוב שכך. לא היה פחות כיף וזיעה לא חסרה פה באוגוסט. "Where my fucking Jews at?!" קרא סקוט איאן בהתלהבות אמיתית לקהל הישראלי, והוסיף שחיכה שנים להזדמנות לצעוק את זה. בתור האיש שמימן את הקלטת אלבום הבכורה של הלהקה מכספי הבר מצווה שלו, מותר לו. איאן, בעל זקן התיש המפורסם (והמאפיר), נחשב לדמות מפתח בסצנת המטאל האמריקאית.
אינטנסיביות הביצועים והאווירה הלכו והתעצמו בהמשך ההופעה. עוד ביצעה הלהקה את "Deathrider" מתוך אלבום הבכורה (Fistful of Metal מ-1984) ואחריו את גרסת הכיסוי להמנון הרוק הכבד משנות ה-70, "TNT" של AC/DC . לפני ביצועו, הצהיר איאן קבל עם ועדה כי AC/DC היא הלהקה האהובה עליו בכל הזמנים. השיר לקוח מתוך "Anthems", האי-פי האחרון שאנתרקס הוציאה ושכולו מורכב מהמנוני רוק כבד מהסבנטיז.
הם לא פסחו גם על הלהיט המחאתי "Indians" ועל ביצוע ברוטאלי במיוחד ל"Got The Time". החששות פן המוזיקה תישמע מיושנת התפוגגו; משהו בשמחת החיים, חדוות הרוק והקלילות של שלושת חברי הלהקה המקוריים שהיו על הבמה העניקו לה רעננות מפתיעה. יכולים להעיד על כך לא מעט צעירים שנכחו בבארבי אתמול ושגדלו בעיקר על להקות שהושפעו מאנתרקס, דוגמת Insane Clown Posse, Testament ואפילו קורן.
לקראת סוף ההופעה התחיל הקהל לשיר את "הבה נגילה", שכנראה כוון לסקוט איאן (רוזנפלד). איאן המשועשע זרם וליווה את השירה בגיטרה, שאליה הצטרפו הבס והתופים. אחרי ביצוע נהדר ל"I Am The Law" (שנכתב כמחווה לדמות הקומיקס ג'אדג' דרד) ירדה הלהקה מהבמה. הקהל צעק "We Want More" וזכה בהדרן כוחני שכלל את "Be All, End All" (הפותח את "State of Euphoria" מ-1988), וכמו כן את שניים משיריה הגדולים ביותר של אנתרקס: "Madhouse" ו"Antisocial".
על אף שהתרגלו להופיע מול קהלים גדולים בהרבה (גם הופעה זו יועדה בתחילה להתקיים בהיכל נוקיה), ברור לגמרי שאיאן, בלאדונה, בלו ושני חבריהם עשו חיים על בימת הבארבי. "Long Live Rock & Roll!" צרח בלאדונה וירד מהבמה, ואילו איאן הבטיח שיחזרו לכאן בקיץ הבא.