לאוזניו של הקורא הישראלי, שמו של הסופר פול אוסטר הוא שם נרדף לאיכות. רבים מספריו זכו בארץ להצלחה רבה, דבר שאינו מה בכך, מאחר וסגנונו הספרותי לעתים אינו קל לעיכול ודורש מהקורא להפעיל מאמץ נוסף בעת שהוא יושב לקרוא את יצירותיו. כך לדוגמה ב"טרילוגיה הניו יורקית" וב"מר ורטיגו", שניים מהספרים שקנו לו את תהילתו, עימת הסופר את קוראיו עם הצדדים היותר אפלים של יצירתו. אך בעצם גם בספרו הראשון, "המצאת הבדידות", תקף אוסטר את הקורא מכל הכיוונים, כאשר קרע בפניו פתח לתוך חייו ושיתף עמו, באקסהיביציוניזם לא טיפוסי, כמה מהסודות היותר שמורים של משפחתו.
כעת, בשנתו השישים וחמש, שב הסופר הוותיק לערוך מעין רשימת מצאי, העוברת על חייו וממפה אותם לאורכם ולרוחבם. הוא לא מחסיר דבר כאשר הוא עובר על כל הפריטים המרכיבים את חייו. הוא יפרט בפני הקורא בדקדקנות אנאלית את כל השימושים שעשה בידיו במהלך חייו; את כל הדרכים בהן מתו בני משפחתו הקרובה; את כל הדירות בהן גר, ובאיזה שנים, ובאיזה גילאים, וקצת מהסיפורים הקטנים שנלוו למקומות המגורים הללו, כאשר כל הרשימות הקטנות הללו מתחברות יחדיו למכלול השלם שהוא פול אוסטר.
זה אינו ספר קל לקריאה, בעיקר בשל הפרוזאיות המתנגנת של אוסטר, הנותנת לזרם התודעה של הסופר לשטוף אותה בקצב שלא נותן לקורא מנוח. הוא קופץ בין תקופות ומקומות, כאשר הוא מונחה אך ורק על ידי עולמות התוכן האסוציאטיביים שלו, ומנחית על הדף עוד ועוד מחשבות שעוברות בראשו, לעתים בלי סדר קוהרנטי. נראה לעתים כאילו הקיא החוצה את המילים מתוך קתרזיס נוראי, אך בלי תחושת המחויבות לסדר אותן לאחר מכן לכדי מקשה אחת.
הקורא מצדו, חייב לשמור על ערנות מתמדת על מנת להצליח לעמוד בקצב ולעקוב אחרי הקפיצות חסרות הסדר בין הרשימות האינסופיות והמחשבות, כאילו היה מנסה לתפוס פרפרים בחיק הטבע ולקטלגם לפי מין וצבע, בעוד הם בורחים ממקום למקום ונאבקים בו בעת שהוא עושה במלאכה. כך גם סיפוריו ומחשבותיו של הסופר מתערבלים להם במעין מיש-מש ספרותי ובליל מילים שהקשר בינן אינו מובן תמיד ועומד על סף האסוציאטיבי בלבד, בעוד הקורא צריך ללקט מעט מכאן ומכאן על מנת להבין למה התכוון המשורר.
ואולי זו היא בדיוק הבעיה בפרוזה של אוסטר, שמעולם לא התיימר לעשות חיים קלים לקוראיו, אם בשפה ואם בכתיבה ואם בתוכן. כמי שהגיע לעולם הספרות מהשירה, נוטה הסופר האמריקאי לתת דרור לכתיבתו ולהיסחף בלי להתחשב במי שיושב בצדה השני של מכונת הכתיבה. אך נראה כי שום דבר לא ימנע מקוראיו הנאמנים וממעריציו הרבים לנסות ולהיכנס לעובי הקורה ולנסות ולנתח את דבריו לטוב ולרע.
ניתן לומר שבספרו זה, משלים פול אוסטר סיבוב של 360 מעלות, וסוגר מעגל המתכתב עם הרומן הראשון שלו, "המצאת הבדידות", שהיה גם הוא יצירה אוטוביוגרפית. אך אם בספרו הראשון הקפיד על חלוקה מדוקדקת של יצירתו לשני טקסטים נפרדים, כאשר שני אלה נפרדים באופן מובחן זה מזה גם בתוכנם וגם בסגנונם, ב"יומן חורף" מוותר הסופר על ההפרדה הזו ויוצר מין תערובת סגנונית המזכירה בהתנהלותה את חלקו השני והאסוציאטיבי יותר של ספרו הראשון, אם כי בהבדל ניכר. פול אוסטר שכתב את "יומן חורף" הוא סופר בוגר יותר, מיושב יותר, מוכר יותר ואולי חתרן פחות מזה שהיה בעבר. והדבר ניכר בכתיבתו, שמאבדת את מעט מהניחוח הפילוסופי שאפיין אותה בעבר.
המספר נוכח תדיר בספריו של אוסטר. לא פעם גיבוריו היו בעצמם סופרים, או לפחות מספרי סיפורים המודעים לקיומו של הסיפור עצמו ולחלקם בו. כך גם עתה, כאשר הוא מספר את סיפורו לעצמו, בפנייה אישית בגוף שני, בעוד הקורא כביכול מאזין לסיפור ממקור ראשון. הפנייה הזו, בגוף שני לעצמו, מצליחה להעביר יפה מאוד את האישי ואת הכואב אבל מאידך, גורמת לעתים לדיסוננס ולחוסר נוחות, כאשר המספר נוגע בנימים חשופים מדי, ונכנס עמוק מדי לקרביים של חייו.
"יומן חורף" אינו ספרו הטוב ביותר של פול אוסטר, אך הוא יכול בהחלט להוות מעין נקודת ציון חשובה בעבור קוראיו הנאמנים של הסופר האמריקאי. הנימה האישית שבו, גם אם אינה מגלה לקורא שום דבר חדש על חייו, עוזרת להבין קצת יותר טוב את דרך המחשבה שלו, וכך, בראייה לאחור, להבין מעט יותר טוב את יצירותיו הקודמות, ואולי אף ליהנות מהן יותר.
יומן חורף / פול אוסטר, בתרגום אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 196 עמודים
הציצו לפרק הראשון של "יומן חורף"
מה דעתכם על ספרו החדש של פול אוסטר? ספרו לנו בפייסבוק