בחזרה הראשונה שקיים איתנו מני יעיש, במאי "המשגיחים", הוא הזמין אותנו לגג ביתו בבת-ים מול הים, הושיב אותנו ליד שולחן עם שש-בש ובקבוק עראק, שלף שלוש כיפות גדולות ולבנות מהכיס, שם לנו אותן על הראש ואמר: יאללה, שחקו עכשיו הכי אמיתי שיש. אני רוצה לראות מולי שלושה בת-ימים מהשכונה, חברי ילדות, אחים בנשמה, מתוקים, מחוספסים, מצחיקים, אלימים, והכי חשוב - חוזרים בתשובה! הבנתם? אתם המשגיחים! בהצלחה.
אני לוקח אוויר, זורק את הקוביות על השש-בש (אחת נופלת על הרצפה) ואנחנו מתחילים לשחק את הסצינה... מנסים להיות הכי אמיתיים שיש. מתרגשים, מתלהבים, כועסים... אחרי כמה רגעים הפנים של מני מחמיצים. "קאט. תחזירו לי את הכיפות. אלוהים ישמור... אתם כאלה תל אביבים. מה שאתם עושים לא עובר את שדרות רוטשילד. זה רע מאד ונראה משוחק לגמרי. מי יאמין לכם שאתם שלושה בת ימים שגדלו בשכונה?. דממה. מלאך המבוכה חלף מעל גגות בת ים. ניסן נתיב מתהפך בקברו. "ועכשיו אני אומר לכם שעשיתי את זה בכוונה", מני לוקח את הבקבוק ומוזג לנו עראק, "אני רוצה שתכבדו את הדמויות האלה. שתתבוננו בהן בעיניים אחרות. אני לא מוכן שהן יהיו חיצוניות או מגוחכות. אלה בני אדם מורכבים. כמוכם, כמוני. אנחנו מורידים שוט ומתפזרים.
חזרתי הביתה (ליד שדרות רוטשילד) מבואס ממש וטרוד. לא נרדמתי. כל הלילה חשבתי שקיבלתי את הזדמנות חיי. איך אני מצליח להיות אמיתי בתפקיד הזה? מה אני צריך לעשות? למחרת התקשרתי למני ואמרתי לו שאת הכיפה אני מבקש לחבוש שוב רק אחרי שבאמת אבין מה המשמעות שלה בתהליך שעובר הגיבור בסרט, גם אם זה יקרה יום לפני הצילומים. למזלי הוא הסכים.
החזרה הזאת על הגג בבת ים הייתה מאד חשובה עבורי. הבנתי ש"התשובה" שמני מחפש לא נמצאת בכיפה שעל הראש ולא בציצית שעל הלב. להיפך, היא נמצאת בדיוק מתחת להן. לכן היינו צריכים להסיר אותן ולהתחיל להתבונן פנימה, וכשמתבוננים פנימה - אפשר לראות דברים שלא רואים כשהעיניים פקוחות. עלו בתוכי תמונות מן הילדות. הרגשתי ששם נמצאת התשובה לשאלה שחיפשתי. זאת הייתה תקופה שבה הייתי מסתובב ברחובות של השכונה בה גדלתי עם חבורה של ילדים די מופרעים. נכון, לא בדיוק כמו "המשגיחים", אבל זה היה הכי קרוב שהכרתי באמת מבפנים.
זה היה דומה, זה היה "כמו" הדבר שמני חיפש כל הזמן.
"מה, אני לא אמיתי?
משחק הוא דימוי. כדי לשחק אדם חוזר בתשובה אתה לא חייב באמת לחזור בתשובה. צריך לפענח מתוך התסריט מה המשמעות של החזרה בתשובה עבור הדמות אותה אתה מגלם, ולאחר מכן לשאול את עצמך באומץ מה אצלך, בחיים שלך באמת, משמעותי ועמוק כמו החזרה בתשובה של אותה הדמות שבסרט. בתסריט הסיפור כבר קיים. עכשיו אני כשחקן צריך למלא אותו בתכנים האמיתיים שלי. ככל ששחקן מסכים לצלול לתוך הסיפור, לתוך הסיטואציה ולפעול שם עם כל העולם הפנימי שלו - אז מתקבלת התחושה שזה לא משחק. יש תחושה של חיים. שלמולנו יש דמות בשר ודם, עם עולם פנימי עשיר, כמו שלכל בן אדם יש בעצם. על המסך אנחנו כצופים רוצים בסופו של דבר לראות בני אדם. עם כיפה, בלי כיפה, זה כבר פחות משנה.
במהלך העבודה על "המשגיחים" גילינו שזהו בעצם סרט על אמונה. הגיבור בסרט מחפש את הדרך הכי אמיתית מבחינתו לחיות חיים של אמונה ולהיות אותנטי מול עצמו ומול השם. הוא כל הזמן שואל את עצמו האם הוא אמיתי בדרך שלו, וזאת שאלה קיומית עבורו. מתחת לזה, אני שאלתי את עצמי האם אני אמיתי עם עצמי כשחקן? האם אני באמת מתכוון בכל רגע ורגע למה שאני אומר? התייחסתי לזה כמו לעניין של חיים ומוות. כי זה באמת היה חשוב לי מאד. זה פשוט, אבל זאת האמת. זה הנחה אותנו בעבודה עד שאפילו הכנסנו שורה כזאת בסצנה של אבי בכר בחוף הים, כשהוא פונה לאלוהים ושואל אותו: "מה, אני לא אמיתי?.
עבורי החזרה בתשובה של הדמות הייתה מקבילה נהדרת לתהליך שעברתי כשחקן. היא עודדה אותי לשאול כל הזמן שאלות. הפעילה אצלי את הדמיון, והדמיון הוא אולי הכלי הכי אפקטיבי של השחקן. אם הוא מאמין בכל ליבו בכוונה שלו, בפעולה שלו, אז יש סיכוי שאולי גם הצופה יאמין. זאת הייתה החזרה בתשובה שלי בסרט "המשגיחים".
רועי אסף הוא זוכה "פרס אופיר" לשחקן הראשי הטוב ביותר עבור תפקידו בסרט "המשגיחים", שיוצא בימים אלו בדי-וי-די בהוצאת האוזן השלישית.