יחזקאל מחפש את האחת. הוא מנסה להשתמש בשכל, מנסה לגייס את הלב, מתלבט אם בכלל כדאי. ועל מי לסמוך? על ההורים? על אלוהים? על המיועדת? בפגישה אחת הוא קשוח ושכלתן, בשנייה הוא רך ורגשי; אבל הנערה כבר מבולבלת מכל המסרים הסותרים והשידוך לא עולה יפה. לחזקי אין פרופיל בפייסבוק, כרטיס בג'יי דייט או ערבי ציד בפאב השכונתי הוא נדרש לסמוך על שדכנים ועל מספר מצומצם של פגישות כדי לסגור את עסקת החבילה שאמורה ללוות את המשך חייו. מה שלא מקל על העניינים היא העובדה שיחזקאל ורשא משתייך לחסידות גור המחמירה (כך לפחות בסדרה, פני הדברים השתנו באופן דרמטי מאז צולמה) והשאלות שהוא שואל והפקפוק שלו בנורמות הסדורות לא מקרבים אליו את יום חתונתו.
סיפורו של חזקי הוא רק אחד מאלו שמלווה רוני קיי, במאית ויוצרת "שידוך משמיים" (yes דוקו, ימי ראשון ב-21:00) - יצירת הדוקו היפה והמעודנת בת שלושה פרקים על עולם השידוכים החרדי. גם אם אין לנו יותר מדי ידע באשר לפרקטיקת השידוכים במגזר החרדי (שאף הוא מתחלק לתתי סעיפים שאינם כולם מיקשה אחת), יש לנו דעה. וזו בדרך כלל מוצקה ונחרצת, גם אם אינה מבוססת.
אנכרוניסטי, עסקי, חסר אהבה, פרגמטי, דכאני, מיזוגני, פרימיטיבי אלו בדרך כלל הסופרלטיבים שדבקו בנישואי השידוכים החרדיים מצדם של הישראלים החילונים. אם יש משהו שמצליחה "שידוך משמיים" לעשות, הרי שזה למוסס במשהו את תחושת הצדק המוחלט והשיפוטיות שאנו (אלו שצופים בדוקו הזה למשל, להבדיל מאלו שטלוויזיה לא תיכנס לביתם) מגיעים עימן לסדרה.
שתי סכנות רובצות לפתחו של מי שמגיע להתייחס לעולם שונה משלו הראשונה היא שהביקורת האינהרנטית לכל מה ששונה משלך, תחנוק את הגרון והפרספקטיבה ותצבע הכל בגווני נכון ולא נכון. השנייה היא שדווקא ההיקסמות, והחופשה מהחיים המוכרים, הן אלו שייצרו איזו תמונה פנטסטית ולא מאוזנת של המציאות האחרת. רוני קיי מצליחה שלא ליפול לאף אחת משתי המלכודות הפעורות לרגליה, ואת עולם השידוכים החרדי (לגווניו השונים והלגמרי לא אחידים), היא מצליחה לתפוס דווקא מן הזווית האנושית, היומיומית והנקייה מאג'נדות.
עולם השידוכים החרדי אינו פשוט כלל ועיקר הוא עמוס סטיגמות, העדפות עדתיות, שטחיות ולפעמים מדיף ניחוח עסקנות לא נעימה. מצד שני את כל הדברים האלו בדיוק ניתן לומר על עולם הדייטינג החילוני למהדרין. אז מה עדיף? רוני קיי מכוונת בעדינות החוצה מן השאלה הישראלית כל כך, ואומרת 'אין עדיף. יש אחר'. ואיך אפשר לקבוע בעצם, שקיי מעדיפה להתעסק בדומה על פני ההשתקעות בסדקי המחלוקות הקיימות ממילא? בבחירות הבימוי הקטנות שמסגירות רוך. בהתעקשות שלא לגרד את פני הדרמה עד שתדמם מלודרמה. במוזיקה המקורית של אלי דג'יברי שיש לה תפקיד של במאי שני בליטוף המפייס שקושר הכל לכדי סיפור אחד עם קולות שונים.
נדמה שקיי מצביעה על מושאי התיעוד שלה (שיש מה לומר על עצם זה שהסכימו להכניס מצלמה אל החיים שלהם, ועוד אל תוך תהליך אינטימי כמציאת שידוך ודווקא על כך לא ניתנת הדעת בסדרה) ואומרת את מה שכבר הפך לקלישאה הסתכלו עליהם ותראו (גם) אותנו. ואם יש ל"שידוך משמיים" איזשהו מסר, מעודן ולא כפייתי, הרי שנדמה שהוא: רב הדמיון על פני השוני. מרגע שגירושים הפכו לאפשרות בת קיימא גם בחברה החרדית, היא נאלצה להגיב למציאות. עם כל הקושי שהם מייצרים בהמשך עבור אלו שרוצים להשתדך בהמשך; כפי שניתן לראות אצל מרב המוצלחת והאטרקטיבית שנחשבת בחוסר צדק לפגומה בשל נישואי בזק שנסתיימו.
משהו ממושג האינדיבידואל שרק הולך ומקצין מן המאה העשרים למאה העשרים ואחת, בכל זאת חלחל פנימה; האקדמיה כבר אינה מוקצית לחלוטין, והצעירים החרדים המתועדים בסדרה לא מתנהלים כולם כאותה קלישאה על גלמים קשי עורף שמעוניינים רק לסגור עסקה. יכול להיות שההבדלים הם רבים; שהערכים שונים, לפעמים מנוגדים; ושהטינה רבת השנים לא תתפוגג בקלות. אבל לפחות במה שנוגע לעניינים הפרטיים שבלב אולי שם האנושי מגיע לפני כל דבר אחר.