אילן גופר הוא עיתונאי ובמאי טלוויזיה שעשה את מירב הקריירה שלו בערוץ הראשון, בערוץ הספורט ובמדורי הספורט השונים. כמו אנשי תקשורת רבים, גם גופר חטא בכתיבה למגירה במהלך הקריירה שלו, ופזל לעולם הספרות. קובץ הסיפורים הקצרים "טרמינל", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא ספרו הראשון שמכיל 11 סיפורים קצרים, בהם מנסה גופר להראות לעולם שגם הוא יכול. שהוא הרבה יותר מעיתונאי ושדר ספורט, וכי המקום האמיתי שלו הוא על מדף הספרים, לצד אתגר קרת או סאלינג'ר. או אם להשתמש בעולם המונחים שלו, מבחינתו הספר הזה מהווה את כרטיס הכניסה לליגה הלאומית, לאחר שבמשך שנים דשדש בליגת החובבים וחי משבת לשבת.
הבעיה היא שגופר לא סאלינג'ר ולא אתגר קרת וגם לא פוסטר וואלאס או סביון ליברכט. בניגוד לכל אלו, נראה כאילו הוא לא הפנים את עקרונות הסיפור הקצר, אלה שהופכים אותו לז'אנר בפני עצמו, וכי לדידו, סיפור קצר נמדד אך ורק לפי אורכו. אבל למעשה אחד מהעקרונות הללו גורס שעל מנת שסיפור קצר יהיה טוב, ההתרחשות מתחת לפני השטח צריכה להכיל עולם ומלואו, עולם שמעשיר את הטקסט ויוצר משהו מעבר לסך האותיות המודפסות על הדף. בסיפוריו של גופר אין שום התרחשות מתחת לפני השטח. מה שאתה רואה זה מה שיש, ואם אתה לא רואה את זה, זה לא קיים.
אבל זו לא הבעיה היחידה בסיפורים שלו. אילן גופר משול לבשלן חובב שאוהב לארח חברים לארוחות ערב מושקעות ויוצא מנקודת הנחה שזה כל מה שצריך בכדי לפתוח מסעדה מוצלחת. אבל מסעדה מוצלחת לא יכולה להישען על אוכל חובבני, בעיקר אם לבעליה אין את הניסיון, הידע והכישורים הדרושים בכדי לנהל אותה כהלכה. כל אלה חסרים לגופר באופן בוטה מאוד, דבר המעורר תהיה או שתיים בנוגע לקלות בה יכול כיום אדם לפרסם ספר בישראל.
כמו כותבים יומרניים רבים לפניו, אילן גופר בונה את הסיפורים שלו על רעיונות, ולא על הסיפורים עצמם. הוא כותב את הסיפורים שלו אך ורק כתפאורה לסוף ה"מפתיע" והמגניב לכאורה, ומזניח את התוכן של הסיפורים, את בניית הדמויות, ואפילו את ההיגיון הפנימי של העולם בו סיפוריו מתקיימים. מילא אם הרעיונות שלו היו מקוריים, או חזקים, או בעלי אמירה כלשהי, אבל רחוק מכך. מה שמתקבל בסופו של דבר הוא עוד אוסף סיפורי פואנטה חסרי בשר שנגמרים בחטף בסיום הכאילו דרמטי שלהם בסגנון "ואז התעוררתי" הישן והטוב. במקרה הטוב הסיום צפוי מראש, בעוד במקרים אחרים סופו הסתום של הסיפור מותיר את הקורא עם התחושה כי אפילו הכותב לא הבין מה הוא מנסה להגיד.
מהסיפורים שלו מסתמן כאילו אילן גופר רוצה להיות או. הנרי, אך בעוד סיפוריו של הנרי היוו בתקופתו משב רוח רענן כאשר הצליחו לחדש ולהפתיע ולעורר מחשבה, סיפוריו של גופר משתמשים בכל שטיק חבוט ומוכר, כאשר הבנאליה שולטת בכל עבר. הוא רוצה בכל מאודו להצטייר כסופר מתוחכם, כזה שחושב מחוץ לקופסה ותופס את הקוראים שלו ברגע שהם הכי לא מצפים לו, אך אפילו בהגדרה הזו הוא נופל לתוך קלישאה, והסיפורים שלו לא מאחרים ליפול לתוכה אחריו. גם כשנדמה שגופר מצליח להמריא לרגע מעבר לבנאליה, כבסיפור "גלי עומק", מתגלה בדיעבד שהסיפור נתפר למידותיו של הפאנצ'-ליין הסופי והוא קורס. אם יש נקודת אור אחת בספר הזה, היא אורכם הקצר של הסיפורים, מה שגורם לכך שייגמרו הרבה יותר מהר, ויבזבזו כמה שפחות מזמנו של הקורא.
טרמינל / אילן גופר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 172 עמודים
קראתם את "טרמינל"? ספרו לנו בפייסבוק מה חשבתם