מיוחד: אריק איינשטיין ורועי בר נתן בשיחה על עלי מוהר

עלי מוהר, מגדולי הפזמונאים בתולדות הזמר העברי שהלך לעולמו בשנת 2006, קשר לאורך השנים קשר מיוחד עם אריק איינשטיין. בין היתר כתב את התמלילים לשיריו "שכשנבוא", "שיר השיירה", "ואלה שמות", "אמרו לו" ו"אחכה", וכמו כן היה אמון בשנות חייו האחרונות על כתיבת "זו אותה האהבה / אריק איינשטיין, ביוגרפיה בראשי פרקים", אלבום שסיכם את הקריירה הנדירה של איינשטיין וכן העניק מעין הצצה לקשר המיוחד בין השניים. לכבוד החג החליט רועי בר נתן לשוחח עם גיבור אחד שלו על גיבור אחר – והתוצאה לפניכם.

מאז שעמדתי על דעתי אהבתי את תל אביב. נולדתי בה, אבל גדלתי בהרצליה – קו 48 מנווה אמירים ותוך 20 דקות הייתי בארץ הפלאות: שדרות נורדאו 59 אצל סבתא ריבה. פה קו 5 לדיזינגוף, שם "מאירלנד", הלונה פארק הקטן על כלבו שלום והמון אריק איינשטיין ברדיו. קול כזה של אריק, נו. כזה שמזין את העולם. כזה שמעניק את אמות המידה כדי להחליט מה יפה ומה לא. כזה שמבחין בין אותנטי לבין מה שרק דומה לאותנטי. אבל הלא אריק לא מסתדר עם כיבודים מיותרים, אז צלצלתי אליו ושיחקתי אותה קו?ל.

רועי: היי אריק.

אריק: שלום חביבי, מה נשמע?

רועי: חשבתי שיהיה לי נעים לדבר איתך על עלי מוהר.

אריק: בשמחה.

רועי: זוכר מתי נפגשתם פעם ראשונה, עלי ואתה?

אריק: תראה, עם המשפחה הזאת, משפחת מוהר, הקשר הראשון שלי נוצר עוד כשהתגייסתי לצבא בסוף 56'. השיר הראשון ששרתי סולו בלהקה היה שיר של יחיאל מוהר, אבא של עלי – "רוח סתיו". (שר) "זה הסתיו עם הענן...".

רועי: עם הטעות הקסומה שלך בטייק ההוא, "לנערה (עם שווא נע) שוב אין אומרים".

אריק: יפה, כל הכבוד. אף אחד לא העיר לי, תראה מה זה.

רועי: מי עלה על הטעות הזאת?

אריק: לא יודע, אני עליתי על זה מיד. ועוד פעם בגשר הירקון, אני עושה את הטעות הזאת. (שר) "בחלון שם נערה (עם שווא נע) מסרקת שערה". עוד פעם אני עם ה"נערה". אבל אז הקלטתי עם שם טוב לוי בתחילת שנות ה-70 את התקליט הראשון שאתה יודע, קראנו לזה "ארץ ישראל הישנה והטובה". שם יש את ההקלטה שאני אוהב של ?רוח סתיו?, שם כבר שרתי "לנערה" (בפתח), לא "נערה" (שווא) של האתון.

רועי: את עלי פגשת למעשה כשחיפשת שירים?

אריק: נדמה לי שפעם הוא ראיין אותי כשהוא היה חייל לעיתון של הצבא, אבל לא נוצר בינינו קשר אז.

רועי: כמה שירים שלו ביצעת?

אריק: חמישה.

רועי: יש אחד שאני אוהב במיוחד, "אחכה".

אריק: בדיוק לפני שעה, חשבתי שתצלצל וניסיתי להיזכר בשירים, אז בדיוק נתפסתי על "אחכה".

רועי: "זמן ישטוף/ ושנה כמו יום תחלוף/ וליבי לא יחדל אהוב אותך רחל".

אריק: כן. אהבת יעקב לרחל. "אחכה/ כל הלילה אחכה/ וביום את הצאן אשקה/ ואחכה". יפה. היה את "שכשנבוא", אחרי זה "שיר השיירה", אחרי זה "ואלה שמות", אחרי זה השיר הזה שהוא כאילו על הפועל – "אמרו לו" ו"אחכה".

רועי: ואחר כך למעשה המפגש ביניכם התרחש בעקבות הספר "זו אותה האהבה", ביוגרפיה שלך בראשי פרקים.

אריק: ישבנו כמה חודשים ושוחחנו. כשעלה הרעיון עם דניאלה די-נור, המו"ל, היא רצתה שאני גם אדבר. שאני גם אספר, אתה יודע... מעבר לצילומים ולביוגרפיות. אז ישר האיש הראשון שעלה לי בראש זה עלי.

רועי: נראה לי שהיה לכם המון במשותף.

אריק: תשמע, אני נורא מתגעגע אליו. נורא. עד היום יש לי, אתה יודע, מין כזה אינסטינקט – אני מושיט את היד כדי לצלצל. אני הרי חולה טריוויה. אני הלוא לא מרפה.

רועי: בצדק.

אריק: וכשהיתה לי בעיה עם נושאים כמו תרבות, אמנות ובעיקר עברית, כשנגיד הייתי עובד על שירים, על השפה, על היסטוריה, ישר היה טלפון לעלי. בתקופות שעוד לא היה אינטרנטים וזה, הוא היה אינטרנט מהלך. עד היום – מין כזה אינסטינקט. אני מתגעגע אליו מאוד מאוד, והתמודדות שלו עם המוות, אתה יודע, זה היה פשוט מין דבר לא יאומן. הוא הסתכל לו בפנים, אתה מבין?

רועי: כאילו כלום.

אריק: כן. זה היה בתקופה שעבדנו קצת על הספר. בדיעבד התברר לי שהוא כבר ידע משהו, עוד לא ברור לגמרי, והוא לא סיפר לי כלום. הוא פשוט לא רצה לצער אותי. אתה מבין איפה הראש שלו היה? הבן אדם, תראה מה זה, היה לו בתוך המצב הזה הראש והלב לחשוב עליי.

רועי: זוכר את השיחה האחרונה איתו?

אריק: את האחרונה-אחרונה לא. בימים האחרונים עוד דיברנו. תראה איזה בן אדם הוא – הוא התחתן עם האהובה אפילו. אתה מבין, זה היה מרגש. זה הרגעים האלה שאתה רואה את הבן אדם ואומר: איזה איש, איזה איש.

רועי: רגיש אבל בלי הרגשנות.

אריק: גיבור.

רועי: כקורא נלהב של הטור שלו, "מהנעשה בעירנו", תמיד היתה לי תחושה שאף אחד לא יכול להתהלך בתל אביב כמו שעלי התהלך. אף אחד לא יכול לראות את העיר כמו שהוא ראה עם העיניים המחייכות האלה שלו, העלי מוהריות.

אריק: נכון.

רועי: ותמיד חשבתי שאני מוצא חיבור בתל אביביות העמוקה של שניכם.

אריק: גם למדנו באותו בית ספר, בבית חינוך לילדי עובדים בצפון, מה שהיום זה א?ד גורדון, ברחוב לסל. יש בינינו הפרש של בערך עשר שנים. בית ספר מיוחד, אתה יודע – כולם מתנועות נוער ויום בשבוע זה יום עבודה. היה לנו שדה, לבית הספר, היינו עובדים שליש שנה בשדה ונגרות ופה ושם. בית ספר נהדר, ושם גדלנו. וכמובן הפועל וכל ההווי הזה – זאת אומרת באנו מאותם האזורים.

רועי: הייתם ילדים שהולכים ברגל את כל העיר.

אריק: בוודאי.

רועי: תגיד, מה יש אצל עלי בכתיבה?

אריק: לא יודע להגדיר במילים. איך אפשר להגדיר במילים? מה נגיד? "פשטות"?כל דבר שנגיד יהיה בנאלי. היה לו את הצבע שלו וסגנון. זה בלתי ניתן להגדרה.

רועי: איך עבדה ביניכם הדינמיקה של העבודה על השירים?

אריק: תראה, היו למשל שני שירים יווניים, "שכשנבוא" ו"השיירה". במקרה ישבתי בבית ושמעתי אותם. פה הוא עשה עבודה אדירה. המנגינות יווניות ועל זה הוא כתב. את "אחכה" קיבלתי ממנו מוכן. על "ואלה שמות" ישבנו ביחד, המון שמות של כדורגלנים. הוא עשה שם עבודה נהדרת עם הרבה רעיונות.

רועי: איך זכורות לך השיחות איתו על הספר?

אריק: דבר קסום. הוא גר בדירה בקומה האחרונה מעל כיכר מילאנו. השמיים פתוחים כאלה.

רועי: הייתם נפגשים אצלו?

אריק: תמיד. הייתי בא אליו. קומה גבוהה מאוד. הקלטנו איזה 20 שעות.

רועי: זה זרם בקלות?

אריק: בטח. בשביל זה איתו דיברתי. הרגשתי שיהיה לי נוח.

רועי: בחור עם הרבה הומור עלי.

אריק: בטח, איזו שאלה. הרבה הומור. וכל מה שהוא תל אביב, אתה יודע... גן החיות, בתי קולנוע, מוגרבי, בית העם... מה שכל הילדים התל אביבים עוברים.

רועי: מתי הוא הכי חסר?

אריק: רועי, נו, הוא חסר לי. חסר. קשה להסביר במילים. הוא קיים כל הזמן. כל הזמן הוא קיים.

תודה מיוחדת לניב עשת כהן

מה חשבתם על הראיון? ספרו לנו בפייסבוק