לקראת המחווה: אמנים בוחרים את השיר הכי גדול של שמוליק קראוס

"לבחור בין שיריו של שמוליק קראוס זה כמו לבחור בין אבא לאמא. כל שיריו של קראוס הם אבן דרך בתרבות הישראלית. לקראוס היתה היכולת להלחין שירים שנדמה היה כאילו תמיד היו שם. כשאני נאלץ לבחור שיר אחד, אבחר ב'אם' – אותו שיר שמסמל כל כך יפה את החיבור המיוחד של האיש הזה עם המשורר והפזמונאי יענקל'ה רוטבליט. זהו המנון התקווה, האהבה והשלום שמביא איתו את ניחוחות דור הפרחים ואת רוח חופש האדם, כל אלו שזורים בלחן פשוט ומיוחד עם קריצת ההומור המיוחדת שיש גם בקראוס וגם ברוטבליט. מאז הפעם הראשונה שהאזנתי לשיר הזה כילד לא הפסקתי להאמין וידעתי שזה לא בשמיים".

"שיר יפהפה שהלחין קראוס, לטקסט לא רק מרגש ויפה, אלא גם מאוד יוצא דופן ואחר, של יענקל'ה רוטבליט. השיר כתוב באווירה של תסריט קולנוע, ומספר על עולמו הפנימי של אדם יוצר, מורכב וקשה, דרך ההתמודדות עם היצירה, המציאות שטופחת בפני היוצר, וההשראה. קראוס, כמו קראוס, הלחין עם מעט אקורדים אבל עם עושר ומנעד מלודי רחב וייחודי, ובמקרה זה לחן מלנכולי סוחף, שלא לומר סוחט. שיר שיש בו הרבה 'סביבה', נוף מופשט משהו... וכמו עוד הרבה לחנים של קראוס, חידה ומסתורין. ביצוע ענק של איינשטיין והפקה ועיבוד ברמת ההברקה, של אילן וירצברג".

"בכל פעם שבה שואלים אותי על השיר שאני הכי אוהבת בעולם אני עונה שיש שניים. על השני אני אספר פעם בכתבה – אם אשתתף בכזו – על ג'ון קייל. אבל השיר הראשון, זה שטבוע לי בדי.אן.איי, זה שתאי הגוף שלי זוכרים לא פחות מתאי המוח ומחדרי הלב, זה שהיה שם לפני כולם ויישאר כנראה אחרי כולם, הוא 'הבובה זהבה'. אז את הסיפור הזה כבר סיפרתי בעבר, אבל מה לעשות, הוא אמיתי והוא לא משתנה, וזה הרגע הנכון לחזור אליו ולגיל ארבע. בכל פעם שמגיעים אלינו אורחים, אבא שלי, גיטריסט מחונן, משגע אותי עם השיר של מירי אלוני, 'אם אני אני בוכה זה לא אומר שרע לי', שיר שמוביל ישירות למופע 'תראו איך טלי בוכה תוך שנייה'. הדרך היחידה להרגיע את בכיי עוברת בין צליליו של 'הבובה זהבה', כשאבא פורט את תפקיד הבס הידוע על המיתרים העליונים של הגיטרה הקלאסית שלו, ושקט קסום משתרר לי בגוף, לוקח אותי לעולם מושלם שיש בו בעיה ופתרון, שיש בו חשש שנענה בנחמה, חיים שלמים בתוך שלמות צלילית והרמונית של פראזה מוזיקלית שלא זקוקה לשום דבר מלבד עצמה, ולמילים שמקיימות אותה. כשהייתי בערך בת 16 ברחתי עם חברה שלי מבית הספר פעם אחר פעם כדי לשבת בכסית ליד שמוליק קראוס ולהשתאות מעוצמתו של האיש שידע מספיק חמלה כדי להעניק את הצלילים הנכונים לבובה הפיסחת והקירחת אלישבע, מספיק חספוס כדי לזעוק את נשמתו של 'קראוס צינוק', ובדרך לכתוב עוד כמה שירים מושלמים כמו 'רואים רחוק, רואים שקוף', 'אחרי עשרים שנה' ו'שוב'. עכשיו אני חוזרת לסגור מעגל, ולפגוש את זהבה מגובה אחר, למרות שרוב הסיכויים הם שזהבה תחזיר אותי לגובה ההוא, של טלי הקטנה, שרק השיר הזה הצליח להרגיע אותה. וזוהי, כנראה, עוצמתם של שירים גדולים באמת".

"כילד, נמשכתי כמעט רק לצלילים שהגיעו מעבר לים. בעידן שהיה בו ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, והמילה אינטרנט לא היתה קיימת אפילו במילון, ההזדמנויות לחזות בלהקות אמיתיות מנגנות את הדבר האמיתי היו נדירות, ובכל פעם שמשהו כזה ריצד על המסך היינו שני אחיי ואני גומעים את החוויה בשקיקה. זה היווה מקור השראה אדיר בשבילנו. כמבוגר, אתה מגלה את עוצמת הקשר הבלתי מודע שקיים בינך לבין הדברים שהם נוף ילדותך, נוף מולדתך. מוזיקה היא מהבולטים שבאותם הדברים, ובמובן הזה כמעט הופתעתי לגלות עד כמה השירים של שמוליק קראוס המנוח 'זורמים אצלי בדם' כמאמר הביטוי. כמשתתף בערב המחווה לשיריו, קיבלתי לידיי תיקיה המכילה מילים וביצועים לחלק נבחר מתוך כלל היצירה של קראוס. כאן, כבר במבט חטוף התחוור לי שמעולם לא שיערתי באיזו כמות של שירים נצחיים מדובר. הזדמן לי לבחון יותר לעומק את מילות השירים. הופתעתי גם לגלות שלאיש 'שייכים' לא מעט שירי ענק שמעולם לא קישרתי אליו, משום שבוצעו על ידי זמרים בעלי גוון חזק אחרים. כך, תוך עלעול, הבהב אלי שיר בשם 'הגיטרה'. הוא איתר אותי, משך אותי אליו. ודאי, השיר היה מוכר לי, זכרתי אותו כבעל ניחוח זרוק גמלוני וחביב משהו, אך המילים על הדף שידרו משהו אחר. יענקל'ה רוטבליט תיאר כאן אדם במצב מאוד קיצוני. אדם שחייו למעשה הרוסים לגמרי, שהגיטרה והנגינה בה הם הדבר החיובי היחיד בהם, הדבר היחיד שלא החריב במו ידיו. שיר חזק, שיר דחוף, שיר של לחיות או למות. למרות שזה מעולם לא היה השיר המועדף עלי של קראוס לכאורה – לא שאי פעם ניסיתי ללהק לעצמי שיר כזה – ידעתי באותו רגע שהוא בשבילי. ביקשתי וקיבלתי את הזכות להיות זה שיבצע אותו במופע. נכון ש – תודה לאל – אני אוהב את החיים שיש לי, אשר אינם הרוסים לשמחתי – לא במדדים של השיר ולא בכלל. ונכון שאתם מכירים אותי בעיקר על התופים ולא על גיטרה. אבל אני לא באמת העתק מדויק של הדבר שאתם מכירים. אני הדבר שהוא אני. ובתוכי קיים המקום הזה שמכיר את המצב המתואר בשיר, בתוכי קיים המקום שמרגיש אותו. ויש לי גיטרה, שנשלפת לעיתים הרבה יותר תכופות ממה שרובכם חושבים. לא שזה באמת משנה – תופים או גיטרה, זה סיפור על איש שאהבתו למוזיקה היא הדבר שמכוון אותו לעבר החיים. הסיפור שלי. שמוליק ויענקל'ה – תודה אישית ממני, איגי".

"כשהייתי נער בתיכון יצא השיר הזה, ומשהו בצבע שלו משך אותי אז. במשך השנים, ככל שהתבגרתי, גיליתי בו את המילים של רוטבליט שמרחפות ממעל ומציעות לי אדמה; את הלחן של שמוליק שהולך וגדל ככל שהשיר מתקדם; ואת הסאונד וההפקה של וירצברג שמזכירים לי במשהו את פינק פלויד. 'רואים רחוק רואים שקוף' הוא בעיני אחד השירים היפים והמרגשים במוזיקה הישראלית ואחד הפנינים היפות ביותר ביצירה הכל כך מגוונת שהעניק לנו שמוליק קראוס".

"אני חושבת שהשיר הכי אהוב עליי של שמוליק הוא 'רואים רחוק רואים שקוף', שאני בכלל הכרתי אותו בתור ילדה כשיענקל'ה (רוטבליט) היה שר לי אותו עם הגיטרה. אז חשבתי בכלל שהוא שיר ילדים כזה. זה שיר חזק שמלווה אותי בעצם כל החיים, במסע הארוך. יש בו חוכמה ואמת גדולה במילים מאוד פשוטות. מהשירים האלה שמחזקים אותך לאורך הדרך".

"אחד השירים שאזכה לשיר בערב המחווה הוא 'אחרי 20 שנה'. זהו בעיניי אחד משיריו היפים והנוגעים ביותר.

החיבור שלי לשמוליק החל ממש מהתחלה, מאז ששמעתי אותו מבצע את שיריו בפעם הראשונה. היה משהו כל כך אמין, חם ואנושי בקולו של שמוליק. יצא לי גם לשבת איתו כמה פעמים, תמיד הייתה הערכה בינינו. איש מרשים, מכיל בתוכו מגוון רגשות נרחב כל כך. איש מוכשר כל כך, המוזיקה שלו מדברת, נובעת ממעיין פנימי אמיתי ומלא עומק. הוא באמת מוזיקאי ישראלי – המוזיקה שלו כל כך נטועה חזק בשורשי הארץ הזאת.

יש משהו מצד אחד פשוט, עממי ו'צברי' בשיריו, ומצד שני נגיעה אמנותית ואיכותית. העובדה היא ששיריו נקלטו על ידי הקהל בצורה ישירה וזוכים לאהבה עצומה. יהי זכרו מושר ומנוגן".

"שמוליק קראוס היה אחד היוצרים הנדירים שעיצבו את הצליל של המוזיקה הישראלית. מורשתו אינה נמדדת רק בכמות האלבומים שהוא הקליט, אלא בעובדה שהוא השאיר אחריו נכסי צאן ברזל בשירה הישראלית ולחנים מופלאים שנכנסים אל הלב ומרחיבים את הנשמה".

"רואים שקוף – שרים ומנגנים שמוליק קראוס" הוא ערב מחווה מיוחד ליצירתו של קראוס, שיתקיים ביום שני ה-23.9 בהיכל התרבות ראשון לציון, ובו ישתתפו אבי בללי, איגי דיין, דודי לוי, דניאל סלומון וטל גורדון, ויתארחו עלמה זוהר, קרולינה ושלמה גרוניך. כרטיסים ניתן לרכוש כאן.

מה השיר שאתם הכי אוהבים של קראוס? ספרו לנו בפייסבוק