אם יש דבר משעמם יותר מלרוץ, הרי שזה לצפות באנשים אחרים רצים. "שיגעון הריצה" שהתבשרנו עליו במספרים העולים של האצנים ברחובות, ובמהדורות החדשות שדיווחו בפליאה והערצה על התופעה, הוא דבר שמהפנט את אלו שנשבו בקסם, ומרתק כמו סוגי איטום ובידוד עבור כל השאר. על רקע ההתפעמות שאחזה באותם מספרים הולכים וגדלים של המכורים להדיפת אספלט ברגליים, צצה "המרתון" סדרה תיעודית מבית קשת, שעוקבת אחר חמישה אנשים נטולי כל ניסיון ריצה או ככלל זיקה לאורח חיים ספורטיבי במיוחד, המתכוננים יחד למרתון.
על פניו נשמע כאילו כל מי שלא לוקח חלק במסיבת השרירים ישתעמם? ובכן, התוצאה רחוקה משעמום. והפורמט שנשמע כמו טיפול בהלם לנפגעי בוחן בר-אור, הוא רק המסגרת העוטפת חמישה סיפורים מוצלחים ומלוהקים היטב, שמטופלים בסטנדרטים תיעודיים מפתיעים. "המרתון" מביאה לקו הזינוק את חן כהן, "ילדה של קמפארי" כהגדרתה; שכבר בגילה הצעיר מוצאת עצמה שחוקה מגירויים, נטולת יכולת להתמיד במטרות ובאופן כללי מכייפת את חייה לרוח, בלי עוגן של משמעות. דומה אבל שונה הוא איתמר רוז יוצר סרטים, ילד שמנת, עצלן עם רציונאל. הוא מעיד על עצמו שמעולם לא נאלץ להיאבק על דבר, והוא כמעט מתעקש עד להכעיס לקיים את קלישאת התל אביבי הבועתי היושב בבתי קפה.
ככל שהגיל של המשתתפים עולה, כך הוא גם מונח יותר על כף המאזניים ואיתו תחושת הדחיפות; דיאנה, אם לשלושה, בת 43, מתמודדת מזה שנה עם מחלת הסרטן, וריצת המרתון שלה היא מטאפורית באופן כמעט פיוטי, ובהמשך היא הופכת לעוגן מרכזי הקושר את הקבוצה סביב באופן מעורר ההתפעלות שהיא בוחרת להתמודד. רץ על חייו גם מוטי, השוקל 140 קילוגרמים, ופוחד להותיר את ילדיו יתומים בגלל הסכנות הבריאותיות שלהן הוא חשוף. ואת החמישייה סוגר אריה פרידמן בן ה-60, אלמן טרי ורך לב, שאיבד את אשתו למחלת הסרטן, והמרתון הוא ביטוי פיזי לניסיון שלו להמשיך ולנוע הלאה מן הכאב אל שיקום חייו.
העיקר פה, עם כל הכבוד לכושר הגופני, הוא לא הריצה כמו האופק המופשט שאליו רצים חמשת המשתתפים של "המרתון" ומיטל בבילה, העורכת הראשית ובמאית הסדרה התיעודית, מקפידה שלא להאפיל על העיקר, מבלי לסחוט את הדק המניפולציה. ולמעשה, העיקר הוא אפילו לא הרוח האנושית כי זו נמצאת ממילא; וכשלא קוברים אותה תחת היומיום והכיעור והבנאליה, היא זורחת מעצמה. העיקר פה הוא זה ש"המרתון" היתה יכולה להיות מופע אימים של מכוניות מתנגשות שנהוגות על ידי "לרדת בגדול", "האח הגדול", "המירוץ למיליון" ו"מחוברים" והיא בחרה והצליחה להיות משהו קצת אחר.
הפורמט אולי לא המציא את הגלגל (למרות שנראה שהמציא משהו, שכן נמכר להפקה גם בצרפת), אבל הוא כן מצליח להביא אל הפריים טיים - שלא מצטיין ביצירת דוקו משל עצמו מבלי למרוח אותו בסירופ סוכר מחניק, מעושה ומנכר. "המרתון" לא מנסה להיות עוד אחד, משהו שמוגש אל הצופה כ"תחשוב על 'לרדת בגדול' פוגשת את 'מחוברים' אז כזה!". ובסופו של עניין זהו מוצר טלוויזיוני ראוי, וזקוף גו, שמפריד את המוץ מן התבן.
מה אתם חשבתם על "המרתון"? ספרו לנו בפייסבוק