בעידן שבו כל ראפר שני טוען שיש לו אינספור הייטרז, גרסת ההיפ הופ לקנאים, דרייק כנראה מנצח את כולם בכל הנוגע לרמות הטוקבקים השליליים ונטולי חוקי דיקדוק שהוא מייצר. ממים רבים (והיסטריים), עמודי שנאה ובלוג שלם שמוקדש לבדיחת ה"דרייק הוא סוג הניגר ש...". רובם עוסקים בעובדה שדרייק נתפס כ"רך". אחד שלא מפחד לחפור בתהומות הנפש שלו, לסמס לאקסית שהוא מתחרט על מה שהתפספס ביניהם או להגיד לדוד שלו שהוא אוהב אותו. אתם יודעים, דברים שראפרים לא אמורים לעשות.
דרייק היה שמח להגיד שלא אכפת לו. למעשה, הוא אומר שלא אכפת לו. הסינגל "Started From The Bottom" הוא מניפסט קולע וקליט על כמה שלא אכפת לו. רק שמי שמוציא שיר שלם כדי להוכיח להייטרז שלא אכפת לו, ובכן, נחשו למי אכפת? הוא לא טיפש. דרייק יודע שהמסר שהוא מעביר סותר והוא שלם עם זה. אלבום שנקרא "Nothing Was The Same" ומכיל תמה נוסח "נשארתי אותו הבן אדם" הוא סתירה במהותו.
הסיבה לסתירה הזו היא שדרייק, כפי שמגולם בעטיפת האלבום המדויקת והמגוכחת כאחד, מנסה להעביר את העבר שלו ואת ההווה שלו יחדיו. איך הוא אומר? "הסיפור נשאר אותו הדבר גם מעבר לכסף ולתהילה". הילד מהמרתף של אימו בטורנטו מסתכל על הכוכב בן ה-26 ממרחק עלוב של עשור ומתרשם. הראפר זוכה הגראמי, אחד העשירים והמצליחים במשחק, מביט חזרה לעבר עם חיוך עקום ומבטיח לעצמו שאחרי שהוא יצא מ"דגראסי הדור הבא" הוא עומד לכבוש את העולם. "זה לא יהיה קל וזה לא יהפוך אותך למאושר", הוא אומר, "אבל אתה עוד תתחרה באלילים שלך על כס המלכות".
בדיבורי ה"ראפר הטוב ביותר" דרייק יצא בצדק מהמשוואה. אין לו את המלכותיות ואמנות המילה של ג'יי-זי, את הגאונות ושגעון הגדלות של קנייה או את הטירוף המסחרי של ליל וויין. זה לא אומר שהוא לא יכול להגיע לקליבר שלהם, הוא פשוט מכוון למקום אחר. כאחד שעושה מאמץ נלהב להוציא אלבום ללא פילרים (ובינתיים נכשל בכך) ומצהיר על עצמו שהוא מכוון למעמד של מרווין גיי כקול הקטיפה של דורו, דרייק לא מחפש להביא את המזראטי היקרה ביותר או להשתבץ גבוה יותר ברשימת פורבס. לעזאזל, הוא כבר עשה את זה. דרייק מכוון להוציא מוזיקה על-זמנית. "רוצה לקחת את זה עמוק יותר מכסף, פוסי, חופשות". כשהוא מצליח, ולפרקים הוא מצליח, זה באמת מעבר.
דרייק ממקם את עצמו איפשהו בין פרנק אושן לקנדריק למאר, רק עם אפיל מסחרי גדול משניהם. יש בו משהו מקסים, כן ונכון להירגע. הדור שלא מצליח להפסיק לחגוג חייב בשלב זה או אחר לעצור להרהר על מערכות יחסים הרוסות, על מחיר ההצלחה או על המרדף הבלתי פוסק אחר בריחה מהמציאות. דרייק לוקח את כל הקלישאות הנ"ל ומפריח בהן חיים ובעיקר כנות, נשאר גלוי וחשוף לאורך כל התהליך. מספר על המגננות שלו ומוותר עליהן בעשותו כך, חושף את חולשותיו ברבים וצועק, בדרכו שלו, שהוא צריך חום אנושי.
האלבום מכיל פחות רגש ועידון מאלבומו הקודם והמצוין "Take Care", אבל גם מקדם את דרייק לתחומים מעניינים, לפחות כל עוד הוא ימשיך לבצע פניה קטנה הצידה בכל שלב. מוזיקלית, הצד של חברו הטוב והמפיק שלו מאז ומתמיד נוח "40" שביב, הופך להרפתקני ואמיץ יותר. הפתיח המרשים "Tuscan Leather", שש דקות של אינטרו מדוקדק שפורס את המשנה של האלבום, מציג אלמנט שחוזר בהמשך האלבום. שביב לקח את השיר "I Have Nothin" של וויטני יוסטון, חתך והפך שלושה סאמפלים מתוכו ויצר שלושה ביטים שונים לשימושו של דרייק. מלאכת הבניה המבריקה של הביט ובעיקר ההיפוך שבו, מקרין על אלבום את אווירת ה"ניקח את זה חזרה אחורה אבל בצורה שמתקדמת קדימה" שלו.
השנאה שדרייק סופג מקורה בפחד. טוב, וגם קצת בעובדה שהוא שיחק גרסה מוקדמת של וולטר ג'וניור ב"דגראסי", אבל בעיקר פחד. פחד מהחשיפה, פחד מהרגש, פחד משינוי. דרייק מציג סטייל שמשתלט לאט לאט על עולם המוזיקה השחורה, ראו ערך דה וויקנד/פיוצ'ר/קיד קאדי, ומבצע אותו באופן שלם. עדיין לא מושלם, עדיין משובץ בפגמים וחורים, אבל בהחלט שלם ואמיץ. זה חלק מהקסם שלו - טוטאלי בחוסר השלמות שלו. אפשר לשנוא את זה בקלות, אבל הרבה יותר טוב לחבק את זה וליהנות מהתהליך המוזיקה שמתגבש.