פליימוביל 05: MGMT מעצבנים, Icona Pop בחגיגה בלתי נגמרת

האלבום החדש של MGMT הוא אלבום מעצבן. כביכול אין נרטיב מושך יותר עבור מבקרי מוזיקה עילאיים ומתנשאים מזה של "הלהקה שהפנתה את הגב להצלחה של תחילת הדרך כדי להתמקד במוזיקה מורכבת ומאתגרת יותר" (ע"ע רדיוהד), אבל האלבום השלישי של MGMT מוכיח סופית שהם לא באמת הלהקה הזאת. הם בהחלט מגלים יושרה אמנותית בעצם העובדה שהם לא מנסים לכתוב בכוח עוד "Kids" או "Time To Pretend", אבל התחושה המרכזית שעולה מכל המוזיקה שהוציאו מאז הבכורה המצליחה שלהם, "Oracular Spectecular", היא של פחד. MGMT נשמעים כמו להקה שמפחדת להיכנע לאינסטינקטים הפופיים שלה. במקרים הנדירים שבהם מלודיה חצי סבירה מופיעה על פני השטח של האלבום הזה, הם מיד דואגים לרטש אותה עד חוסר היכר בסיועו הנדיב של מפיק העל דייב פרידמן. הוא מוציא הכל מפוקוס, עורם אפקטים על גבי אפקטים, לוחץ על כפתורים אקראיים עם המרפק ובאופן כללי מסרב לתת לשיר להיות שיר.

כל זה היה בסדר גמור אם השירים שלהם היו יורדים לאיזשהו עומק חדש, אבל זה לא המצב. קטעים כמו "Astro-Mancy" או "Mystery Disease" הם לא מוזיקה קשה לעיכול. הם מוזיקה די משעממת עם תיבול מוגזם. יש כמה רגעים שבהם הכתיבה של MGMT זוכה לנצח למרות הקשקשת שמסביב, כמו "Cool Song No. 2" שמצדיק את שמו או "Alien Days" הפותח, אבל גם בהם אפשר להרגיש איך MGMT ממהרים ללחוץ על הבלמים בכל פעם שהם מתקרבים אל הנורא מכל – שיר שמישהו עלול לרצות לזמזם.

מהרגע הראשון Icona Pop עשו רושם של להקה של להיט אחד. "I Love It" שלהן הוא אחד משירי השנה בזכות שילוב מושלם בין פופ מועדונים להתרסה על גבול הפאנק, אבל נראה היה שזה פחות או יותר כל מה שיש להן להציע (או שאולי אנחנו פשוט עדיין זוכרים במעומעם את t.a.t.u). בכל מקרה אלבום הבכורה שלהן מאשר שאייקונה פופ באמת יודעות לעשות רק דבר אחד, אבל מסתבר שאפשר למתוח את הדבר הזה בכיף על פני אלבום שלם.

"This is… Icona Pop" הוא אלבום פופ עתיר תקציב ושבלוני שמלא בהפקות שוודיות מתוקתקות על "לעשות את זה כל הלילה", "לחיות את החיים בלי להפסיק" וכיוצא בזה, אבל קרוליין היילט ואיינו ג'אוו (כל קשר בין האיות העברי המשוער לשמות האמיתיים שלהן מקרי בהחלט) מצליחות לטעון באנרגיה שירים שאצל אמן אחר היו נשמעים כאילו נכתבו דרך קבוצות מיקוד. הן לא שרות על מסיבות, הן באמצע המסיבה. כל הפזמונים שלהן נשמעים כאילו הם נצעקו תוך כדי קפיצות במועדון עם כוס של משהו ורוד ביד. יש מספיק שירי רחבה על לחיות עד הסוף כל הלילה או מה שזה לא יהיה, אבל הבנות של אייקונה פופ הן אלה שהיית רוצה להעביר איתן לילה כזה. הרי אף אחד לא באמת רוצה להשתכר עם דיוויד גואטה.

הדבר האחרון שחסר לעולם כרגע זה עוד הרכב סינת' פופ אייטיזי, אבל Chvrches מצדיקים את קיומם בדרך המסורתית – השירים שלהם טובים יותר. כולם למדו לשחזר היטב את הצלילים של דפש מוד והפט שופ בויז, מעטים יודעים איך להשתיל לתוך המעטפת המרצדת הזאת לב מדמם כמו שהם ידעו. Chvrches מורכבת משלושה פליטים של להקות סקוטיות שכל קשר בינן לאלקטרו הוא מקרי בהחלט – ליין קוק יוצא Aerogramme, מרטין דוהרטי מ-The Twilight Sad והסולנית לורן מייברי מ-Blue Sky Archives – ושומעים את זה. השירים באלבום הבכורה המצוין שלהם, "The Bones Of What You Believe", היו יכולים לעבוד מצוין גם בעיבודי הרוק ההמנוניים שנדמה שמוזיקאים סקוטיים מתמחים בהם כל כך. הסאונד של Chvrches אולי כבר מרגיש מעט שחוק בשלב הזה, אבל אין אף אחד כרגע שעושה בו שימוש טוב יותר.

נדמה שבזמן ששאר עולם הפופ מייעד את המוזיקה שלו לקהל הרחב, מדונה ובנותיה הרוחניות (כל אחת בדרכה) ליידי גאגא ובריטני ספירס התחילו לכוון את השירים שלהן אקסלוסיבית למועדוני גייז ומכוני כושר. גם "Applause" של גאגא וגם "Work Bitch" נשמעים כאילו הם נועדו במיוחד לביצועי דראג ולהעלאת המוטיבציה בספינינג. מבין השניים, "Work Bitch" מנצח. המבטא הבריטי המטופש שבריטני אימצה ("Here comes the SMASHAH!") חביב יותר מהגרמני של גאגא, הביט כיפי יותר, ושניהם טראשיים באותה מידה (והמידה הזאת היא XXXL) אבל לפחות ספירס חפה לגמרי מיומרות. לא בטוח שהיא עדיין מתיימרת אפילו לקרוא לעצמה זמרת בשלב הזה.

מקובל לטעון שספירס היא חסרת משמעות בכל מה שקשור למוזיקה שלה. כלומר, היא בהחלט מוציאה קולות באולפן כאיזה חומר גלם לתוכנות שמהנדסות את הגרון שלה, ויש לה גם קרדיט כתיבה על השיר הזה כי היא זאת שרצתה להגיד ביץ' בפזמון, או עלתה על החרוז של "בוגאטי" ו"מזראטי", אבל בסך הכל קשה להגיד שהתרומה שלה למוזיקה של בריטני ספירס היא חיונית. ובכל זאת השירים של ספירס הם... ייחודיים? בואו נלך על ייחודיים. הם נתפרים עבור דמות מסוימת וקשה לדמיין אותם אצל אף אחד אחר, ועל זה בהחלט מגיע לה קרדיט. בריטני ספירס לקחה חלק בבניית הדמות הזו לאורך שנים של הצלחה והרס עצמי בשיתוף פעולה מלא עם התקשורת והקהל. המצאנו ביחד את "בריטני ספירס" וככה נשמעת המוזיקה שלה. במילים אחרות, הנה החדש של בריטני. זה הכל באשמתכם.

גזר הדין: טוב בלהיות שיר של בריטני ספירס. רע בלהיות שיר.

טוב זה לא בדיוק קליפ, אבל זה יופי של דבר. סדרת סרטוני ה-"Take Away Show" שיצר וינסנט מון מתעדת שלל אמני אינדי מעולים במופעים חיים חצי מאולתרים במקומות בלתי צפויים. כולם מומלצים לצפייה, וזה האחרון בכיכובם של פיניקס מומלץ במיוחד. יש כאן ביצוע של "Bourgeois" במהלך טיסת לילה לצרפת, "Entertainment" בארמון ורסאי בצילום די מדהים מדאון בשלט רחוק, "Trying To Be Cool" על סירת משוטים ו"Countdown" אקוסטי תוך כדי שוטטות בגן. האלבום האחרון שלהם לא מדהים אבל הביצועים הקטנים האלה, עם כל הטעויות והקמטים הקטנים שפיניקס תמיד נזהרים מלחשוף, דווקא מחמיאים לו מאוד.

Grizzley Bear – Will Calls (Marfa Demo)

לקראת הוצאת מהדורה מורחבת של "Shields", הנה דמו של שיר שלא נכנס לאלבום המדהים הזה של גריזלי בר משנה שעברה. כן, השיר הזה לא היה טוב מספיק בשבילם. להקות אחרות היו רוצחות בשביל שירים כמו אלה שגריזלי בר זורקים לפח.

James Blake – Life Round Here Remix (feat. Chance The Rapper)

הו תודה, שיתוף הפעולה המצוין הזה כמעט מצליח להשכיח את הבתים האיומים של RZA ב"Take A Fall For Me". לכל ראפר יש את השנה הזאת שבה הוא לא יכול ליפול. זאת השנה של צ'אנס דה ראפר.

Katy B – 5 AM

הבוקר עולה על המועדון, וקייטי בי צריכה מישהו שיוריד אותה חזרה אל הקרקע. הסינגל החדש של זמרת הדאנס הבריטית זקוק לאהבה כסם הרגעה. אתם תחליטו אם זה מדכא או רומנטי.

Arthur Beatrice – Grand Union

סינגל שני ונורא יפה של הלהקה הלונדונית, עם הפזמון הכואב והזכיר: "ראות מתות / את הופכת ללשון של מישהו אחר / משתעלת דם / עורך מתקלף". אאוץ'.