"Another Self Portrait": בחזרה לרגע הכי מוזר של בוב דילן

"Now hear this Robert Zimmerman
Though I don't suppose we'll meet
Ask your good friend Dylan
If he'd gaze a while
Down the old street
Tell him we've lost his poems
So they're writing on the walls
Give us back our unity
Give us back our family
You're every nation's refugee
Don't leave us with their sanity"

את המילים הנהדרות האלה, הדילניות כמעט, שחרר דיוויד בואי לאוויר העולם ב-1971. זה היה אלבום פריצת הדרך של בואי, "Hunky Dory", אלבום שבו בואי ניסה להיות קצת כמו דילן. אמן פולק ייחודי, שונה, מעניין, מרהיב, בטח בטקסטים שלו. בואי, במידה מסוימת, רוצה להעביר לעצמו את הלפיד, וכמה שנים אחר כך הוא גם יצליח להיות סוג של מצפון לחברה חדשה. השיר הזה, כמו הניסיון של בואי להכריז על עצמו משהו, הוא גם עדות מעניינת לתחושה שליוותה לא מעט מעריצים של דילן באותם ימים, תחושה שלנו קצת קשה יותר להבין היום: דילן המוכר נעלם, השתנה. המילים שלו כבר לא שורפות כמו פעם, השירים שלו כבר לא מנסים להפיל אותך לקרשים. בואי, בין היתר, קורא לדילן לחזור להיות דילן בשיר הנפלא הזה. הוא לא היה היחיד שעשה זאת באותה תקופה.

מה קרה לדילן בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, קשה באמת לדעת עד הסוף. הפרק שבו הוא מספר על הדרך לאלבום "New Morning" משנת 1970 בספרו האוטוביוגרפי הוא הדבר הכי קרוב לאמת, אבל עדיין מעריציו של הגאון האמריקאי המסתורי מבחירה אוהבים לשחק עם לא מעט תיאוריות לגבי אותם ימים. ימים שאפשר לסכם אותם בעיקר באלבום אחד - "Self Portrait" משנת 1970, התקליט הכי גרוע של דילן עד אז בפער ניכר, ואולי גם הכי פחות איכותי מאלו שחיבר בשני העשורים הראשונים ליצירתו. הביקורת ברולינג סטון לאותו אלבום נפתחה במשפט "מה זה החרא הזה?", משם מיהר דילן להוציא את "New Morning", אולי אפילו בתגובה של חוסר ביטחון או חוסר יכולת לעכל את הפידבק השלילי. למרות הריכוך והמוזיקה הסוציאלית יותר, גם באלבום ההוא זה היה דילן שונה, דילן אחר. דילן אישי יותר, קליל יותר, דילן שמחפש את עצמו עם תהפוכות שנות ה-70. לאנשים מאמינים, וכאלה הם מעריצי דילן, שינויים זה הדבר הכי קשה.

לא מזמן דילן חזר להתעמת עם אותה תקופה ובעיקר עם אותו אלבום מושמץ. דילן שחרר עד עתה תשעה אלבומים מסדרת הבוטלגים הנהדרת שלו, חצה מחדש את כל התקופות, אבל רק בפרק העשירי הוא הרשה לעצמו לחטט באותו פצע פתוח בקריירה. קוראים לזה "Another Self Portrait", שיצא לפני מספר שבועות, מסע שנפרש בעיקרון על פני שני דיסקים (יש גם גרסה של שלושה, ובה הופעה חיה נדירה עם דה בנד). הראשון מתרכז ב"Self Portrait", עם קריצות, מכוונות כנראה, ל"Nashville Skyline’s", האלבום הגדול האחרון של דילן בשנות ה-60, ואפילו ל"John Wesley Harding" שקדם לו. הדיסק השני עוסק יותר ב"New Morning", ובו אפשר למצוא פחות שירים שלא ראו אור מעולם כמו בדיסק הראשון, אלא יותר גרסאות שונות או ראשוניות לקטעים מוכרים.

המסר המיידי שעולה מהחיבור הזה הוא אולי הטיעון הכי חשוב איתו מגיע דילן לביקור המחודש שלו ב"Self Portrait". דילן קודם כל מסביר למי שרוצה להבין שמדובר בחבילת זמן אחת. המסלול המשונה אליו פנה "Self Portrait" מתחיל בכלל ב"Nashville Skyline’s" וקצת גם ב"John Wesley Harding", ובעיקר אסור לנתק אותו מ"New Morning". שרטוט כזה של מאורעות הזמן מכניס הרבה יותר הגיון למי שמנסה לברר מה הוא ניסה לעזאזל להשיג בתחפושת החדשה. מה שנראה אז כמו כביש קטן ללא מוצא, מתחבר לאוטוסטרדה גדולה יותר, שיש לה גם מסלול מסוים.

ודילן מציג באלבום הזה שרטוט מדויק מאוד. אינטימי מאוד. מה שנראה אז מפוזר, לא קשור, תמוה, בומבסטי לעתים, עובר למקום קטן יותר כעת, מסודר יותר. דילן מכניס אותך לחדר הקטן הזה שבו הניסוי הזה התרחש ומסביר לך בצורה נהירה את כוונת המשורר. שרטוט שמתחיל בגרסה אלטרנטיבית ל"Went to See the Gypsy" בתחילת הדיסק הראשון ונגמר ב"When I Paint My Masterpiece" שכתב לדה בנד. הקו בין השיר הראשון לאחרון הוא יותר ממרומז. תחילתו במסע לעבר המקורות וסופו בניסיון ראשוני לצייר את יצירת המופת החדשה והשונה שלו, אותה אגב דילן באמת ימצא בחלק מאלבומיו באמצע שנות ה-70.

מעריצים אובססיביים של דילן סברו שהוא הוציא בכוונה אלבומים פחות טובים באותם ימים, כאילו כדי לנתק אותו מדמותו הישנה, מהמעריצים שלא הרפו ממנו לקחת חלק במאבקים החברתיים, מהאנשים שלא נתנו לו להתרכז בחיי המשפחה שלו. אלא שכאן דילן מנסה לחדד את ההסבר ולהעביר אותו מעולם הקונספירציה המטופש. באופן המהודק והמאוד מסודר שבו השירים ערוכים, נמצאת כוונה לומר שיש כאן בעצם מסע. מסע לעבר מעיין השירים הישן שהפרה אותו במטרה להמציא ולמצוא את עצמו מחדש. שוב. שתי הפעמים הקודמות שבהן חצה את הגבול שבין פולק לרוקנרול, ובין גיטרה אקסוטית לחשמלית, היו מוצלחות מאוד. כדי לעשות זאת שוב ולא לקבל כאב ראש מרוב זיגזג, צריך כבר לחזור למקורות הקדומים.

האתגר להציג פורטרט אחר לאותה תקופה ניכר גם בעטיפה הנפלאה לבוטלג מספר 10. גם שם אפשר למצוא, כמו ב"Self Portrait" המקורי, דיוקן שבו דילן צייר את עצמו. הפעם מדובר בציור שונה. דומה, אך גם שונה. הרקע שחור ולא בהיר. הדמות המשתקפת מעט יותר ברורה, מעט יותר קוהרנטית, בדיוק כמו אלבום הבוטלג עצמו. כבר בדיסק הראשון אפשר להרגיש שאולי בעצם דילן לא היה כזה גרוע באותה תקופה. היום אפשר לגלות הרבה יותר פתיחות לחיפוש עצמי שכזה, כשהגרסאות המאוד עירומות, עם גיטרה ופסנתר בעיקר, הופכות הכל למקשה אחת. בדיסק הראשון ישנן לא מעט הקלטות שלא ראו אור קודם לכן, ואפילו שמדובר בגרסאות כיסוי לשירים עתיקים, המוזרות הלא מובנת של דילן באותו באלבום נפל מקבלת מימד קסום. "Pretty Saro" שגם מלווה בקליפ נהדר, "Railroad Bil", "In Search of Little Sadie", ועוד. לא, לא מדובר בקטעים בלתי נשכחים של דילן שכל חובב מוזיקה צריך להכיר, אבל בהחלט יש כאן מאגר לא קטן של פנינים שיספקו מאוד את הצמא של המעריצים השרופים.

הדיסק השני, כאמור, מציג את הצעד הקטן הבא של דילן, באותו מסע של שינוים והתחדשות. הדברים כאן יותר מוכרים ופורסמו באלבומים שונים של דילן, אבל הם עדיין מעניינים. גרסת כלי נשיפה ל"New Morning", שיר עם ג'ורג האריסון - "(Working on a (Guru", קאבר מרהיב ל"Belle Isle" (אחד מרגעי השיא בתקליט החדש) וסיומת סוחפת, כאמור, כמו "When I Paint My Masterpiece" בגרסת דמו, שכבר נראית בדיוק כמו יצירת דילנית טיפוסית בשנות ה-70.

כשמחברים לכל זה את חוברות התמונות שמצורפת לאלבום הכפול, החוויה הופכת מהנה יותר. הנה לך לא מעט צילומים פשוטים של אותם רגעים קטנים בהם ביקש דילן להעביר את הזמן לאט. תמונות מימים בהם הזמן קפא ובהן דילן הוציא את עצמו מהסרט הנע של החיים. זה לא מקרי, אגב, שבאלבום יש שתי גרסאות ל"Time Passes Slowly", האחרונה שבהן כבר מתאימה עצמה למוזיקת האצטדיונים של שנות ה-70. יעברו עוד ארבע שנים עד שדילן יתרגם את כל המסע הזה לאלבום טוב באמת ("Planet Waves") ואלבום ענק ("Blood on the Tracks"). בתווך הוא גם ישחק בסרט וישחק לא מעט עם הילדים. אבל מה שנראה בעבר כמו שבר בין תקופות זוכה אחרי האזנה לאלבום הבוטלג לגשר תקין שאפשר לצעוד עליו יותר בבטחה.