בואו ורק לרגע אחד נעמיד פנים שאנחנו לא ישראלים. בואו נביט מהצד על השבט המשונה שמתייחס להצטרפות אליו כאל "עלייה", ואל פרישה ממנו כאל "ירידה". זה לפחות גורם לגרד בראש במבוכה; זה לכל הפחות צריך. אותו אולימפוס ציוני מדומיין שאנחנו מנהלים ברמת האידיאל, אותה פסגה ש"עולים" אליה, היה רעיון חשוב (נאיבי להחריד, אבל אקוטי עבור עם שממציא עצמו מחדש) עבור ראשית ההתיישבות והמשכיה. כדי לייצר זיקה - צריך סיפור; כדי שסיפור ימשיך להיות אפקטיבי צריך מיתולוגיה; ומה שעובד בשביל סנטה קלאוס, עובד גם עבור הציונות. זה לא פרקטי, והשני לא פרקטי אבל זה קסום, וחגיגי, ויש לזה כוח שואב שגורם לשבט להתקבץ סביבו.
אבל הציונות, והשימוש בה, הפכו ממושא נשגב למין עונש קולקטיבי. משהו שיש לעמוד בו בכל מחיר, משהו שכולם צריכים לשאת בנטל שלו, כי אחרת האלונקה תתהפך ואנחנו עלולים לגלות שאנחנו סוחבים גופה. אין בזה כדי לומר שמדינת ישראל מתה ואפשר לסגור את הבסטה ולהתפזר לבסיסי האם אבל יש בזה כדי לומר שאם אנחנו זקוקים לכל כך הרבה עירויי דם של מוראל, ואשמה, וסחיטה רגשית, כדאי לחשוב על הפרקטיקה של קיום מדינה ולא רק על המיתולוגיה שלה. הפרקטיקה הכלכלית, החברתית, הפרקטיקה היומיומית והפרוזאית שלה ולאגדת הציונות אין בהכרח קשר ישיר.
"היורדים החדשים", סדרת הכתבות שערך מתן חודורוב במהדורות חדשות 10 בשבוע האחרון, היא חשובה וטובה בעיקר כיוון שהיא לא מגיעה עם מסקנה מראש שמצאה מתחת לפנס הקרוב לבית. היא אמנם לא מחדשת דברים מרעישים, ואין לה אפיל כלבוטקי משום סוג אבל היא עושה סדר בעובדות במקום שבו ההתייחסות היא בעיקר אמוציונלית. כן, הקוטג' שבגללו ישראלים יצאו לרחובות עולה בארץ פי שלושה; כן, סביר שגם קוטג' שגרים בו עולה בארץ פי שלושה. מי שחושב שאנשים שהקימו משפחות, או אנשים שיש להם משפחות, מהגרים מהבית שלהם בגלל מחיר של גביע גבינה הוא דביל. לא יותר ולא פחות, פשוט דביל מוחלט. בכל מדינה יש צירופי נסיבות וכלכלה, חלקם משתלמים יותר ביחס לעולם המערבי, חלקם פחות. מה שגורם להגירה, בעיקר הגירה כלכלית כמו זו שאנו עדים לה, הוא צירוף ממוטט של הנסיבות. צירוף שגורם לאנשים להצית עצמם מייאוש. סוג הפאזל החונק שמבהיר לך שכאן יהיה קשה להשיג השכלה, ויהיה קשה יותר להחזיק דירה, ויהיה קשה עד מאוד להביא ילד לעולם הזה, וכמעט בלתי אפשרי להביא יותר מאחד.
צרפו לזה את הקריאה הנרעשת של שר האוצר יאיר לפיד, אותו שר אוצר שכפובליציסט היה כה רגיש למשפחה הישראלית הגרעינית וקשת היום, אבל היום שהוא מדבר מעל פודיום האומה והמפלגה, הוא "חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק את ישראל לפח כי בברלין יותר נוח". באמת אדון לפיד? הבעיה שלך היא הצעירים שנוסעים לשני סמסטרים וחצי בברלין? לא. הבעיה ל"ציונות" היא שמשפחות מבינות שאין להן עתיד, לא להן ולא לילדיהן. לא ברור מתי חווה השר לפיד תוצאות הגירה כלכלית, לא ברור מתי התפרקו משפחתו וחייו בשביל הסיכוי שלא למות בעוני ובהשפלה שמדינת ישראל רגילה לאחל לקשישיה בשלוות נפש של אסקימואים הבועטים את הקרחון לים.
"היורדים החדשים" נותן את העובדות העובדות הן שציונות מצליחה להתקיים בזכות אלו שהמדינה מסבסדת את חייהם ובזכות אלו שחייהם שפרו עליהם מספיק כדי לקיים אידאות לצד האפשרות לשים לחם על השולחן וכל השאר פשוט לא. כל השאר יחיו במינוס, או על חשבון ההורים, או עם ילד אחד במקום שלושה, או שייפלטו החוצה, ויסתכנו באפשרות המצומצמת והלא מאוד סבירה לשואה שנייה. כאשר כל מנפנפי האידאות יוכלו להתחיל לדבר בעובדות ולא רק בפאתוס אפשר יהיה להתחיל לשוחח על בניית הישראליות מחדש על חורבות ההרס שהותיר אחריו רעיון הציונות לשם ציונות, ציונות על חשבון מקיימיה.