הרכב של קדישא עדיין לא הגיע לבית העלמין. שלוש שעות שהוא זוחל במעלה הרחוב, במהירות של 4 מילימטרים בשעה, בתוך אוקיינוס שחור של אבלים, והכל במסגרת זמן שידור לייב שצריך למלא איכשהו, בפרשנויות, אנקדוטות וקטעי וידאו על דמותו של הרב עובדיה יוסף שהלך לעולמו. הרכב התקוע הזה קצת מזכיר את כל הסיקור המקרטע בשבועות האחרונים, עם כל תזוזה מינורית במצבו הרפואי של המרן: הוא נכנס לבית החולים, הוא יוצא מבית החולים. הוא חש מעט ברע, הוא חש מעט בטוב. מצבו בינוני, גופו ישנוני, הכרתו נשמטת, נשימתו מתייצבת, עינו נפקחה, אוזנו נסתמה, הוא שוב יוצא מבית החולים, הוא עוצר בחניון. תחילה עקבנו בנשימה עצורה ואחר כך שחררנו את הנשימה והלכנו לשחק קנדי קראש, כי כמה אפשר? תעירו אותנו כשהוא יעבור ממצב קריטי מתון למצב קריטי יציב.
האם אובססיית הדיווחים הזאת היתה מוצדקת? תלוי את מי שואלים, כי היום יותר מבדרך כלל העם נחלק לשניים: אלה שדמעו מול המסך ואלה שפיהקו בפייסבוק. אלה שקרס עליהם עולמם ואלה שלא מבינים מה הביג דיל. אם היה הרב עובדיה מכהן בתפקיד ממלכתי רשמי היה קל יותר להתלבט לגבי מידת הסיקור המתאימה למעמדו - אבל לכו תתווכחו על מהי החשיבות של "מנהיג רוחני". לעצור הכל או להמשיך כרגיל אחרי הפרסומות?
שני הערוצים המסחריים, 2 ו-10, הלכו על כל הקופה: יום שידורים מיוחד. ערוץ 10 זיפזפ קצת בהתחלה ללוח השידורים הרגיל שלו, ולקראת הסוף ערוץ 2 חתך לחיים הכט כי כמה אפשר לדשדש אחר רכב לוויות בקצב חילזון, אבל כמעט ולא שמנו לב. כל ערוץ שלף את התותחים המגזריים שלו: בחדשות 2 עמית סגל וסיון רהב-מאיר פיענחו עבורנו ניואנסים דתיים והפגינו הזדהות רגשית מלאה עם המתרחש, ובחדשות 10 נשלף המומחה החדש לעדות המזרח אמנון לוי, שאחרי שעשה את "השד העדתי" אפשר בכיף לסנג'ר אותו כפרשן מגזרי אסלי לכל אירוע. כך יצא שהסיקורים הצליחו להתחמק מהפרספקטיבה החילונית המתנשאת של "הביטו בפסיכים המייללים האלה", והצליחו לנסוך איזושהי תחושה של קירבה לעולם הזה, לאנשים האלה, שצועדים ברגל חצי עיר עם תרמילים ותינוקות כדי לראות מרחוק מנהיג שנקבר. מי שהתנתק לרגע מהפייסבוק הציני שלו כדי לצפות בלחלוחית בעין של רהב-מאיר או לשמוע עוד אנקדוטה מרגשת על המרן בערוץ 10, יכול כמעט היה להרגיש שאכפת לו. שזה די מרענן, האמת, לראות סיקור חדשותי על חרדים שלא מרגיש כמו נשיונל ג'יאוגרפיק, ושמביא לנו שפה אחרת בלי להדביק לה תרגום עילג.
מצד שני, מרוב קירבה ואמפתיה והכלה, קצת שכחו בחדשות עד כמה בעייתית ושנויה במחלוקת היתה דמותו של הרב עובדיה יוסף. כלומר, לפרקים סייגו ב"הוא היה דמות שנויה במחלוקת" לפני שפרצו שוב בשירה על התרת עגונות ויהודי אתיופיה וזיכרון צילומי. כאילו שהוא לא כיכב במשך שנים בטלוויזיה בתור חרצוף נלעג ומאיים, ולא איחל מיתה לאנשי ציבור מול תלמידיו, ולא הכתים באמירותיו קהילות שלמות. נו, אויש, זה היה האופי החמוד והמיוחד שלו. רק אי שם לקראת הלילה העזו בערוץ 10 לשחרר לירון לונדון את הרסן והוא התחיל לשאוג באולפן "אינני מבין כלל מהי גדולתו של האיש הזה", אבל זה בסדר, מי כבר נשאר לראות את זה. בערוץ 2 נרשם רגע מוזר כבר בצהריים, שעה אחרי הודעת הפטירה הפומבית, כשבין חרדי מתייפח למנכ"ל ש"ס מתאבל, העלה עמית סגל על הקו את יוסי שריד המשועמם והאדיש. "מה שאני חשבתי עליו בחייו, זה מה שאני חושב עליו גם במותו", הבהיר שריד, ועל אנשי ש"ס הבוכיים הוסיף בארסיות: "בעוד עובדיה יוסף נאבק על חייו הם כבר נאבקו על הירושה". "הרב עובדיה יוסף", תיקן סגל. שריד שתק לרגע ואז חזר בבוז עייף: "הרב". אפילו בטלפון היה אפשר לשמוע אותו מגלגל עיניים.
אך פרט לתקריות הפעוטות הללו, לא היה דבר כמעט שהפר את הרמוניית ההזדהות הכללית בערוצי החדשות. וזה טוב שהטלוויזיה שלנו יודעת להיות חמימה ולהזיל דמעה, ולא רק להיות האיש המעונב באולפן שמקריא חבצלת מפרומפטר. אבל די, זה הרב עובדיה יוסף, ובתרבות הישראלית הוא שיחק הרבה תפקידים, לא כולם סימפטיים, ואם הוא לא פחד לפתוח פה על אנשים, גם אתם יכולים.