יום ראשון, בשעה 22:00 בלילה, אחרי שהילדים יילכו לישון והכיור יהיה נקי, מסע יצירתי ארוך יגיע לקו הסיום שלו. פרק הבכורה של "בני ערובה" יעלה לאוויר.
4 שנים קודם, אני על הספה, בטלוויזיה כתבה על סיטואציית בני ערובה ואני שואל את עצמי, איך לא עשו על זה סדרה? אני מרים טלפון אל רותם שמיר, שותפי לפשע: "אחי, אני חושב שיש לי רעיון לסדרה". אנחנו מתחילים לגלגל כיוונים, אחרי כמה שבועות יש לנו פרמיס - "משפחתה של מנתחת בכירה נחטפת, בתמורה לשחרורם, היא מצווה להרוג את ראש הממשלה על שולחן הניתוחים...".
פגישה בערוץ 10. גל זייד, מנהל מחלקת הדרמה מתלהב, אנחנו מרגישים שעשינו את זה. אבל אז מגיע השלב הזה שאשכרה צריך לפתח ולכתוב עשרה פרקים על בסיס הפרמיס הזה. מי אמר מיגרנה ולא קיבל?
לכתוב סדרת טלוויזיה זה חתיכת אתגר, מאות סצנות, קווי עלילה שהולכים קדימה אחורה, לרוחב ולעומק, ריבוי דמויות, עשרות שורות דיאלוג, לכתוב סדרת מתח בעברית זה לא אתגר, זה כמו לייבש ביצות. לעשות עלייה לז'אנר שכמעט לא קיים בעשייה טלוויזיונית זה כמו לעשות ראפ בעברית לפני 20 שנה.
אז קנינו לוח מחיק ופתקים בכול מיני צבעים, הסתגרנו בעליית הגג אצל רותם והתחלנו לעבוד, רצינו לספר סיפור מתח מורט עצבים, רצינו שיהיה אינטנסיבי, רצינו קונספירציה ומכות. רצינו טוויסטים מכל פינה ודמויות גדולות מהחיים.
אבל מהר מאוד הבנו שנכנסנו לשדה מוקשים, לך תכתוב סדרת מתח ואקשן בישראל שהצופה הממוצע כאן הוא סמל מחלקה שסופר כמה מחסניות מחליפים בקרב יריות. אין לנו את הפריבילגיה לכתוב מבלי להתייחס לבן הדוד מהשב"כ. אין לנו בתרבות גיבורי על וגם לא סתם גיבורים בשר דם, אין לנו מרתפים אפלים וחצרות אחוריות, הכול מואר באור צהוב מסנוור, אין מסתורין בארץ הדוגרי.
כל סצנה שנייה שכתבנו נראתה לנו מוכרת, אז הבנו שאנחנו לא צריכים להמציא את הז'אנר מחדש, אנחנו צריכים לחצוב את הסיפור מהמציאות שלנו, מהחיים כאן. חיפשנו בכול סצנה ובכול דמות את הנקודה המקומית. הבנו שזה לא המה - זה האיך שעושה את ההבדל.
המאבק בין ריאליזים ישראלי לבין הרצון לעשות סדרת מתח גרם לנו לחשוב, להיות יצירתיים ובעיקר מפוקסים, הז'אנר מחייב אותך לגבולות גזרה ברורים, זו לא המלצה זו חובה. לא משנה אם הרקע של הסיפור הוא בסיאטל או בירושלים, בשני המקומות הקצה של הספה הוא אותו קצה, ושם אתה רוצה שהצופה שלך יישב.
אז במשך שנתיים בנינו עלילות, המצאנו דמויות, דראפטים נזרקו לאוויר ולפח, יירטנו קלישאות וכל פעם שחשבנו שהגענו לסוף, גילינו שזו רק התחלה חדשה. לפעמים, טבענו בתוך עומס העלילות, בים של תפניות דרמטיות, והיינו צריכים להזכיר לעצמנו כול פעם מחדש - זה הכל בדמויות. לא משנה אם זו קומדיה רומנטית מותחן אימה, או סרט אקשן - בסוף זה מסתכם בדמות שנלחמת על חייה. שום טוויסט או תעלול תסריטאי לא יעשה את הסיפור חזק, זה הכול בדמות. אין דבר בעולם שיכול לנצח סיפור טוב. ואין דבר יותר קשה לכתוב אחד כזה. גם אם בהוליווד עדיין מתעקשים להוכיח אחרת.
"בני ערובה" תעלה לשידור הערב (ראשון) בשעה 22:00 בערוץ 10