אנחנו מתרפקים כפייתיים. בכל מקום שנמצא אפשרות, נשליך עצמנו בשמחה לחיק העבר ונפטפט עצמנו לדעת על כמה מקסים ומשונה ונהדר היה העבר. ואם להוסיף להשתטחות הזו על קבר ישראל-הישנה-והצדיקה גם את הנוסטלגיה, הרי שנקבל כבר גלויה שטוחה בצבעים מרוחים. כי הנוסטלגיה היא המשקפיים המשטיחים ביותר שיש פעם הכל היה יותר (השלם את החסר). כל אותם 'יותר' ו'"הכל' לא באמת מערבים מחשבה ביקורתית או אבחנות מושכלות. הם רק התרפקות על השמיכה המאובקת והמאובקת שהיא העבר. על זה אמר מרסל פרוסט, מחבר "בעקבות הזמן האבוד", וסופר שידע דבר או שניים על העיסוק בעבר הזיכרון של דברים שחלפו אינו בהכרח הזיכרון של הדברים כפי שהיו".
גם "שנות ה-80", הסדרה החדשה בכיכובו של שלום אסייג, העוסקת בילדותו בטירת הכרמל כבן לעולים ממרוקו, היא אינה זיכרון הדברים שהיו, ונעשתה כולה דרך הפילטר הצהבהב החמים של התרפקות. תיכף ומיד כבר מן הפתיח ברור איפה אנחנו נמצאים במוחו של מי שראה את "כולם שונאים את כריס" ואמר לעצמו "היי, את השטות הזו גם אני יכול לעשות!", אבל טעה. המחשבה שמספיק להתעסק ב"כך היינו" כדי שהכל יהיה מקסים, ומחמם לב היא שגויה.
המחשבה הפופוליסטית שאם תנפנף לפני ישראלי בפירור עבש של משהו שמזכיר סרטי בורקס הוא יאבד את העשתונות וימחא כפיים ככלב ים מאולף, היא אמנם מעציבה אבל בדרך כלל צודקת. גם ל"שנות ה-80" יהיה קהל כלשהו. הקהל הרגיל של שלום אסייג וסוג ההומור שלו עליו אחראי אחיו מני אסייג, ועוד כמה ספיחים שיתאהבו בתקופתיות הישראלית ולא ייראו שום דבר מלבדה. אבל למי שאינו מגיע כמכור מראש "שנות ה-80" היא סדרה מייאשת ואנכרוניסטית ומעוררת חוסר אמון.
מה שהפך את "כולם שונאים את כריס" של כריס רוק למוצלחת, היא לא רק העובדה שעסקה בילדותו של כריס רוק, ובתקופה שאמריקה אוהבת לשכשך בה; היא הצליחה מפני שהיא הבינה שהמקובלויות השתנו, ומפני שהפרספקטיבה של רוק, שמתבונן אחורה אל עברו ומשפחתו, היתה מפוכחת, ביקורתית ואינטליגנטית. זה לא אומר שהיא היתה פוליטיקלי קורקט בשום אופן, אלא שהיא האירה את הבדלי התרבות מתוך הבנת הפערים. "שנות ה-80" לא מתברכת בפרספקטיבה. או בתיחכום. אנחנו אמורים לקבל את הומור בדיחות העדות, ההתגזענויות ההדדיות, והסטריאוטיפים כפי שהם. כאילו ההומור הישראלי לא התקדם צעד אחד קדימה אל המודעות העצמית, מחוצה למרוקאי-סכין, אשכנזי-פריזר וגרוזיני-טיפש.
זה לא שהאחים אסייג מפרקים טאבואים או שוחטים פרות קדושות אולי בזה עוד היתה איזו מקוריות או תעוזה. זה שאנחנו אמורים לצחוק צחוק גדול מהבחישה בסיר ההומור משנות השבעים שעומד ומעלה עובש כמה מפגרים גרוזינים? עד כדי כך שכשמשפחת אסייג מעניקה להם סיר קוסקוס, הם משתמשים בו להדביק טפטים (זאת בפרק הבא, לא שחסרות דוגמאות מזה הנוכחי, כמו המרוקאי חמום המוח שהמציא לגמרי בעצמו את המשפט "אני משוגע אני!", במהלך שמחקה את המצאת הביטוי "מגניב" על ידי הגיבור של "איים אבודים").
הרבה פוטנציאל מבוזבז יש ב"שנות ה-80" שלום אסייג הוא חביב ומעורר אהדה, אוולין הגואל היא מלכת הטבעיות והחן, הסדרה נראית טוב, וההפקה מושקעת. אבל התסריט הוא פשוט בלתי אפשרי לצפייה, לא שום דבר פחות מזה. הבדיחות הזולות, הבעיטה הפרועה על דוושת ה"אותנטי"; המאמץ הגלוי מדי להידמות לסרטי הנוסטלגיה של רשף לוי ואבי נשר; משיכת הכתפיים מול "אבל ככה חשבנו אז", מבלי לנסות לומר משהו, כל דבר, שיהיה מורכב יותר מזה כל אלו כאמור הופכים את "שנות השמונים" לסדרה מדכדכת.