מקומו של הבמאי עמוס גיתאי בסצנה של הקולנוע הישראלי הוא מקום מורכב. מצד אחד, אין ספק שגיתאי היה ממבשרי הצלחתה הגדולה של התוצרת הקולנועית המקומית בפסטיבלים המרכזיים בעולם בעשור האחרון, כאשר סרטיו "קדוש", "כיפור", "קדמה" ו"אזור חופשי" כיכבו כמעט שנה אחרי שנה על השטיח האדום בפסטיבל קאן. בעקבות סרטים אלה, הפך גיתאי לאחד הבמאים הישראלים המוכרים והמוערכים בעולם. מצד שני, גיתאי מעולם לא הפך לבן בית בקולנוע המקומי, כשהסרטים שיצר במהלך השנים נראו יותר ויותר תלושים מהקונטקסט של תעשיית הסרטים המקומית. רוב הקולנוענים בארץ הפכו לחסידיו של הסיפור האנושי הכתוב היטב, באריזה הפקתית מלוטשת. גיתאי, שהגיע לקולנוע מארכיטקטורה וחיפש בו יותר את האיכויות הפלסטיות, ואת האפשרויות לעשות ניסיונות בזמן ובמרחב, מבלי לתת את הדעת על מחויבות לדרמה ולעלילה, הכניס את רוב אנשי הקולנוע המקומיים, שלא לדבר על הקהל, למבוכה. אם לפני עשר שנים, תעשיית הקולנוע המקומית עוד נתנה לגיתאי כבוד על הישגיו הבינלאומיים, הרי שכיום הבון טון הוא לזלזל בו. הסרטים שלו בקושי זוכים להפצה בארץ, ונוכחותם בשיח על הקולנוע המקומי היא אפסית.
יש משהו לא לגמרי הוגן בהפניית העורף של ישראל לגיתאי. למרות האסתטיקה הניסיונית, רוב סרטיו עוסקים במצב הישראלי, בסוגיות האקטואליות הטעונות, במורכבות הפוליטית והאנושית של החיים כאן. העיסוק הזה הוא כמעט אף פעם לא מלודרמטי, וכמעט תמיד מקורי ומתוחכם. סרטיו של גיתאי הולכים רוב הזמן בדרכים לא סלולות, מבחינת התוכן ומבחינת הצורה, וזה משהו שאי אפשר לומר על אף יוצר ישראלי אחר. נכון שתמיד אפשר למצוא פגמים בסרטיו, שחלקם הגדול נובע מהעדפת המיידיות התיעודית על פני פיתוח של עלילה ועבודה עם השחקנים, ורוב הזמן הם משדרים תחושה של עבודה בתהליך. מצד שני, מי שנכנס לסרטים של גיתאי במצב רוח נכון, מוצא את עצמו במצב של גירוי אינטלקטואלי ורוחני נדיר.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה בעצם להגיד, ש"אנה ערביה", סרטו החדש של גיתאי, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון ויצא בסוף השבוע למסכים בישראל, הוא סרט שכדאי מאוד לראות. שוב, כמו רוב הסרטים של גיתאי, החוויה שהוא מציע לקהל מרגישה לא שלמה, אפילו סקיצתית. זהו שרבוט קולנועי, אבל שרבוט מלא יופי. נכון שהוא לא דומה לסרטי קולנוע קונבנציונליים שאנו רגילים לראות, גם לא בקטגוריית "סרטי הפסטיבלים" האיטיים, אבל החריגות שלו היא חריגות רבת השראה. בתחילתו של "אנה ערביה" מגיעה עיתונאית צעירה בשם יעל (יובל שרף) לחצר מתפוררת על גבול יפו-בת ים, שבה מתגוררים יחד שורה של טיפוסים ערבים ויהודים. יעל מגיעה במטרה להכין כתבה על סיפורה המסתורי של אנה, ניצולת שואה שהתחתנה עם יוסוף הערבי. עם זאת, בהדרגה נסחפת יעל אחרי הדינמיקה האנושית המכשפת של החצר, שהוא מין מובלעת ספק אוטופית ספק פוסט-אפוקליפטית במרכזה של ישראל.
נראה שגיתאי היה רוצה, שבדומה ליעל, הצופים ינטשו בשלב מסוים את הניסיון לארגן את פיסות הטקסטים הנאמרים על-ידי הדמויות בסרט לסיפור בהיר וקוהרנטי, אלא יתמסרו לעולם האנושי המוזר והמקסים שנוצר מול עיניהם ומציע אלטרנטיבה מרתקת ל"סרטי סכסוך" מהשורה. "אנה ערביה" משרטט עולם של טשטוש גבולות בין ערבים ויהודים, עולם שבו החיים המשותפים בארץ הזאת נראים פתאום אפשריים מאוד. שוב, לא מדובר כאן בדרמה, אלא במעין פיסת מציאות קולנועית, שמתעוררת לחיים בזכות כמה שחקנים מצוינים, ביניהם יוסף אבו וורדה, אורי גבריאל, שרה אדלר, נורמן עיסא ואסי לוי. את המסע בתוך העולם הזה מבצע גיתאי, כרגיל, באמצעות פתרון אסתטי מיוחד. הפעם מדובר בהחלטה לצלם את הסרט כשוט קולנועי רציף של כ-70 דקות, שמתחיל עם כניסתה של יעל לחצר ומסתיים עם עזיבתה. כך מעביר גיתאי לצופים תחושה של התרחשות בזמן אמת, ומגדיל את ההזדהות שלהם עם נקודת המבט של הדמות הראשית, שכל אירועי הסרט משתקפים דרך עיניה. גיורא ביח, הצלם המופלא של "לבנון" ו"מי מפחד מהזאב הרע", אחראי על המבצע הצילומי הלא פשוט הזה, והתוצאה היא טבעית ונטולת שוויצריות מיותרת.
"אנה ערביה" לא מתיימר להעניק תשובות מוחלטות או להצהיר הצהרות פוליטיות נחרצות. מה שיש כאן הוא מבט רענן נוסף של עמוס גיתאי על מרכיבי ההוויה הישראלית, שמשאיר אחריו שובל של מחשבות וסקרנות. מי שייתן לעולם המיוחד אותו מעצב גיתאי בסרט לחלחל לנשמתו ולעטוף אותה, יחווה חוויה קולנועית רבת קסם.