האמת היא שאף מהדורת חדשות או תחקיר עיתונאי לא יצליחו לייצר שינוי תודעתי כפי שסדרת טלוויזיה טובה ומנערת סדר קיים תצליח. זו כמובן לא תופעה ייחודית לישראל, אבל גם כאן ראינו איך "פלורנטין" מתווכת את רעיון ההומוסקסואליות כמשהו נורמטיבי, "אמא'לה" את החד הוריות, "עבודה ערבית" את, ובכן העובדה שיש ערבים ישראלים. ו"בלו נטלי" חוזרת לעונה שנייה של בעיטת התעוררות למה שרוחש בחצר האחורית, ואנחנו מעדיפים לחשוב שהוא סתם רעש רקע שלא נוגע לחיים שלנו.
"בלו נטלי" מתחילה כמה חודשים מסוף עונתה הקודמת יוני (יפתח קליין) הכריזמטי ואכול ההרס העצמי שלמדנו להכיר, יוצא ממכון הגמילה אליו התאשפז, ומנסה לפצוח בסבב סליחות, רק כדי לגלות שהחיים הקודמים שלו לא נעלמו לשום מקום. גדי (צביקה הדר), המכורסם מאשמה ובושה איבד את חיבת ותמיכת משפחתו, ומה שנשאר לו הוא שותפות גורל משונה וטרגית עם יוליה (אלונה איב), לה עזר לברוח מהזנות הכפויה. אם לפעמים החיים נותנים את התחושה הפיקטיבית שאור השמש כבר יחטא הכל וברגע שהסודות ייצאו החוצה, הכל יבוא על מקומו בשלום באה "בלו נטלי" ומתקנת אותנו: עכשיו הצרות האמיתיות רק מתחילות.
מעבר לממד הריאליסטי, הלא מעושה והלא מעגל פינות של "בלו נטלי", שמתבטא בתסריט האמין, בבימוי, ובליהוק המוצלח והשלם ביותר שסדרה ישראלית ראתה מזה זמן היא לא חכמה על חלשים ולא מטיפנית. יוצריה נזהרים מאוד שלא לעמוד על כיסא גבוה ולשפוט את השאר, נקיים-לכאורה מאחריות, מצקצקים בהתנשאות. אם לומר משהו רחב על המגמה שאליה צועדות הדרמות האמריקאיות, שאליה מכוונת גם "בלו נטלי", הרי שזה טשטוש הגבולות המוסדרים בין גיבור טוב לגיבור רע; עמעום הפרטי עם החברתי, האישי עם הפוליטי.
ואם לדייק את המגמה הזו "בלו נטלי" מצטרפת לסדרות על משפחות שמסתחררות מול המשבר הכלכלי העולמי, ובוחנות מחדש את האפשרויות שלהן. "העשב של השכן" עשתה את זה באופן גרוטסקי ופארודי יותר, "שובר שורות" ניסחה מחדש בכלל את המטאמורפוזה שיעבור אדם בשביל המשפחה שלו וטרפה בדרך את הקלפים עוד כמה פעמים. "בלו נטלי", מלבד עיסוקה המעמיק והחשוב בתופעה המחרידה של סחר בנשים, עוסקת בגרעין התא של המשפחה הישראלית הנורמטיבית ובפירוקו.
העיקרון של "כל אדם לעצמו" הוא כזה שמקודד אצלנו ושמור לזמנים קשים; המצב עוכר השלווה שבו הקהילה מאבדת את הכוח השקט והפאסיבי שלה, והסכנה מתגברת עד שהופכת לאישית. לוולטר ווייט מ"שובר שורות" זה קרה כאשר גילה שהוא חולה בסרטן ומרושש; לגדי מ"בלו נטלי" כאשר הוא איבד את כספו, כבודו העצמי, ועמד לאבד את משפחתו. ואז זה נהיה אישי; ואז טוב או רע, חוק ומוסר כל אלו מאבדים את הערך המוחלט והמוכר שלהם. רואים את זה בסרטי אפוקליפסה, רואים את זה גם בחיים כשהאפוקליפסה היא אישית אנשים מצטיידים בנשק הזמין להם, ובציוד ההכרחי שיש ברשותם ויוצאים להילחם על חייהם.
ב"בלו נטלי" כולם נאבקים על חייהם אין טיפת זוהר או נוחות אצל הדמויות. הנשים האומללות שנחטפו לעבוד בזנות; העבריינים הזעירים יותר ופחות שלוקחים חלק בטראפיקינג שלהן; הסרסורים; השוטרים; הלקוחות. כולם כלואים במעגל חסר סיכוי ואין אונים. אין בזה כדי לומר ש"בלו נטלי" לא מתחשבנת עם התופעה של סחר בנשים ומשטיחה את המציאות לכדי "ובכן, החיים בזבל כולם סובלים". אבל מה שהיא כן עושה, זה הופכת את התפוררות המשפחה האחת הזו, באין לה תשתיות קיום סבירות, מה שהופך אותה פגיעה הרבה יותר לפתרונות קלים-לכאורה, למשל על החברה שאנו הופכים להיות. חברה שאטומה לכל מי שנמצא נמוך ממנה בשרשרת המזון, שמטילה את האשמה על הקורבן על היותו נוח לקרבון, שהופכת לדומה מדי לחברות פרימיטיביות בהן הנשים והילדים נמצאים תמיד תחת איום פיזי.
מה ש"בלו נטלי" עושה, כשהיא נותנת קול ופנים (גם אם בדיוניים) למורכבויות ולקורבנות, לא יעשו מהדורות החדשות. אנחנו כבר חסינים בפני טרגדיות והן רודפות זו את זו וקוברות את הקודמת תחת האפר הטרי של זו החדשה. לכן זו לא רק טלוויזיה עשויה היטב, היא טלוויזיה טובה.
"בלו נטלי", ימי ראשון ב-yes drama HD ו-yes VOD
צביקה הדר בראיון לקראת העונה החדשה של "בלו נטלי"
מה אתם חשבתם על העונה החדשה של "בלו נטלי"? ספרו לנו בפייסבוק