לא צריך להיות בעל תודעה פוליטית מפותחת במיוחד בשביל לחוש שאנחנו חיים על אדמה לא יציבה, רק פסע מבולען העומד להיפער או מתהום שמתגלה. ישראל 2013, וזה בלי דרמטיזציה גדולה מדי, היא נקודת זמן ומקום שמפחידה חלקים גדולים, ושונים זה מזה, באוכלוסיה. ועוד הרבה יותר מפחיד ממלחמה או האיום האיראני כל דבר שאפשר לעבור אותו בתחושת "יחד" פיקטיבית מדאיג קרע פנימי שאי אפשר יהיה לאחות. ישראל בקושי הצליחה להתגבר על רצח רבין, וחוסר האמון העמוק והמחלחל לכל נימי הקיום הישראלי, עדיין נוכח. על הרקע הזה, בעצם, מצליחה "בני ערובה" להיות כל כך אמינה בנקודת הפתיחה שלה.
ראש ממשלת ישראל, הבדיוני והלא מזוהה (לפחות בפרק הראשון) פוליטית, זקוק לניתוח. כמו כולם, מלבד היותו סמל לכיוון הפוליטי אליו ישראל צועדת, רוה"מ הוא גם אדם בשר ודם ונזקק כמו כולנו למעורבותם של עשרות אנשים זרים במידה כזו או אחרת, בשביל הקיום הפיזי היומיומי שלו. כשאנחנו הולכים לרופא או למסעדה או לתיאטרון, אנחנו לא לוקחים בכלל בחשבון את הסצנריו בו מישהו מהסובבים אותנו מעוניין להזיק לנו באופן אישי על רקע מה שאנו מייצגים. האשליה הזו נכחה גם אצל פוליטיקאים ישראלים, עד לרצח רבין, והיא התנפצה באופן ששינה לא רק את סידורי האבטחה הממשלתיים, אלא גם את תחושת "שכונת חיים" שבמובנים רבים שררה עדיין בישראל.
דוקטור יעל דנון (איילת זורר) נבחרת לנתח את ראש הממשלה, והיא ומשפחתה מוצאות עצמן כלי שרת בידי מתנגדים רצחניים לראש הממשלה. הדרישה פשוטה ראש הממשלה ימות על שולחן הניתוחים, כפי שיש סיכוי אפשרי שיקרה בכל ניתוח, או שמשפחתה המוחזקת כבת ערובה תירצח. פשוט, אלגנטי כמעט. מצמרר באפשריות שלו. זו נקודת הפתיחה של הסדרה המדוברת שנמכרה כפורמט לארצות הברית עוד לפני שהופקה בארץ.
לא רק בנסיבות ההפקתיות שלהן הן דומות, גם משהו בדינמיקה של "בני ערובה" מזכיר את זו של "חטופים". כאן כמו גם שם, התחושה (הפיקטיבית אולי, אבל שבכל זאת עולה מן הסדרה) היא שאנחנו כאן מכירים את זה מקרוב יותר. שיש בדי-אן-איי שתי הסדרות האלו, ששתיהן עברו איזרוח מחדש וקיבלו גרין קארד, גרעין ישראלי שייחודי יותר לשפה ולהלך הרוח שלנו. גם ללא ההשוואה הזו ש"בני ערובה" לא זקוקה לה לקיום לגיטימי בזכות עצמה משמח לומר שהיא מוצלחת ומעוררת סקרנות להמשך; קולחת, ואמינה, ומדויקת בפרטים הקטנים ובאינטימיות בין הדמויות.
איילת זורר נמצאת באחת התקופות הטלוויזיוניות הטובות ביותר שלה, אחרי "שטיסל" הנהדרת; לא כלואה יותר תחת התיוג הטיפשי של "יפה מכדי שיקחו אותה ברצינות" היא עוברת כשחקנית נהדרת, טבעית ועמוקה. מולה ראינו רק מעט מיאיר לוטן המגלם את ראש חוליית החוטפים המקצוען והמיוסר, ומסקרן לדעת מה עוד יש לו בארסנל. מוקדם עדיין להתנבא לגבי ההמשך, בטח בסדרת מתח שמתבססת על פיתוח העלילה באופן שמצליח לנוע בין המקורי לאמין.
ועדיין, הפרק הראשון של "בני ערובה" מבשר טובות, משהו בקצב ובשפה של הסדרה גורם לכל להיראות כאילו זה קל, חסר מאמץ רעיון מוצלח, ליהוק מעולה, דיאלוגים שנשמעים כמו שבני אדם אמיתיים מדברים. בהצטרף מבלי לדעת ל"בלו נטלי", שגם היא חזרה אמש לעונה שנייה "בני ערובה" היא חלק מגל של סדרות טובות ואמיצות שנוטלות חלק פעיל ומעורב בקידוד ומיפוי הישראליות בת זמננו על המורכבויות והשסעים בה. וזה לא מעט.
מה אתם חשבתם על הפרק הראשון של "בני ערובה"? ספרו לנו בפייסבוק