"הפליסיאנים ומסע הרצח בבר נוער": בפרדס כץ עדיף להיות רוצח מהומוסקסואל

המבנה של חקירות משטרה בסדרות משטרה הוא דבר שאפשר לסמוך עליו – השוטרים המסורים לעבודתם באופן דתי כמעט, ידירו שינה מעיניהם ויגלו מוטיבציה אישית לפתרון התעלומה. הם יעגלו פינות כשזה מוסרי דיו, יקפידו על טוהר ראיות (כי כולנו ראינו מספיק סדרות בית משפט בחיים), יגיעו אל החשוד הסביר לחלוטין הראשון, שיתגלה בהמשך שבעצם לא הוא הפושע, ויסגרו את העסקה עם החשוד הלא-סביר-לחלוטין השני. קתרזיס, סוף, והעולם הבדיוני חוזר לסוב על צירו בשלווה זהירה עד הפרק הבא.

המבנה של חקירות משטרה במהדורות החדשות זה כבר עניין כאוטי ושונה לגמרי. גם מבלי לפקפק במבנה המוטיבציה של שוטרי ישראל החיים לא מתנהלים כמו תסריט, וה"אמת" הבהירה והחפה מסדקים ופרכות, היא עניין טלוויזיוני יותר מאשר מציאותי. בכל זאת, אנחנו להוטים לפתרון תעלומות ולחד משמעיות, לאיזו אשליה מרגיעה של עשיית צדק, סגירת מעגל. למרות שהחיים האמיתיים רחוקים מלהיות מקום בו הטובים מנצחים, והרעים מורחקים לתמיד ולא חוזרים להזיק – התשוקה שלנו לסוף טוב הכל טוב, היא אותה תשוקה שאגדות ילדים מזינות.

"הפליסיאנים ומסע הרצח בבר נוער", הסרט התיעודי (שקצת מבלי דעת נשמע בעצמו כמו שם של אגדת ילדים מעוותת) ששודר אמש (שלישי) בערוץ 10, מנסה להצליח היכן שהמשטרה נכשלה, ועושה סדר בסיפור המסובך של פרשת הרצח בבר נוער. אותו רצח שהיה מחריד דיו, מערער וספוג תיאוריות שונות הקשורות לזהות המינית של פוקדי מועדון הנוער הגאה, רק הפך נורא יותר ככל שהתרבו הפרטים. הסרט, כמו גם דיון האולפן המעניין שלאחריו, לא הצליחו להתיר את כל הקשרים בפקעת שבמרכזה משפחת פליסיאן, אבל בהחלט שפכו אור על המקום ממנו יכול לצמוח נאשם ברצח מסוג זה.

"זה לא מקובל אצלנו", "פה בשכונה הם גברים","לא היה ולא יהיה דבר כזה בחיים" – אומרים, ומחרים זה אחר זה בנימין פליסיאן ואחותו. הסטטיסטיקה של כאחד מעשרה, מדלגת על פרדס כץ, ולא גדלים בה הומוסקסואלים, כך מסתבר. ומה אם כן? ומה אם רחמנא ליצלן ההומוסקסואל הוא אח צעיר במשפחה שבה יש כבוד בלשבת בכלא על עבירות רכוש ואלימות אבל הנטייה המינית בה לא בחר היא דבר שמבטיח לו ניכור ממשפחתו? ובכן, אז אנחנו בבעיה ואין שום דלת יציאה מהלבירינת ספוג הדיעות הקדומות, הבורות והבושה.

אין צורך להיות גאון גדול כדי לראות לאן רומז "הפליסיאנים ומסע הרצח בבר נוער" – כאשר בנימין פליסיאן, הצעיר שלכאורה נאנס על ידי שאול גנון (מנהל הבר נוער - ל.ו.) שואל את אמו בידיים רועדות ועצבניות, אולי מסיגריות אולי לא, מה היתה אומרת לו אם היה הומוסקסואל – אנחנו מבינים היכן אנחנו נמצאים. אצל משפחת פליסיאן הדם סמיך ממים, אבל לא מדיעות קדומות והומופוביה. זה אגב לא ייחודי למשפחת פליסיאן. ברוב הערים והשכונות העניות, הנחשלות, אכולות האבטלה והפשע, סולחים על הכל מלבד על חוסר עמידה במודל גבריות האלפא ההטרוסקסואלית.

פרשת הרצח בבר נוער היא עניין שצריך להעסיק אותנו בפתרון והבאת האשמים לדין. אבל לא פחות מזה, כמו שמצביע לעומק "הפליסיאנים ומסע הרצח בבר נוער" – היא צריכה להעסיק אותנו בממד ההומופוביה העמוקה והמסוכנת שעדיין יש בישראל. הטלוויזיה המסחרית לא באמת משקפת יותר משכבה-שתיים של החברה; נחמד שיש ייצוגים הומוסקסואליים בטלוויזיה, יותר מכך - חשוב שיש. אבל ייצוגים הם לא החיים האמיתיים, בטח שלא עבור מי שחי בקודים חברתיים שונים לחלוטין מהנורמה. משפחת פליסיאן היא טרגית כשלעצמה - טרגית במיקומה בשרשרת המזון, באפשרויות החיים מקוצצות הכנפיים שלה, באווירה הרעילה והאלימה שבה היא מתנהלת. חוכמה גדולה היא להתבונן על כל זה מהצד, אבל בכל זאת אי אפשר שלא לחשוב – האם במערכת חינוך אחרת, באקלים של סעד סוציאלי אחר – האם הרצח הכפול הזה, הפציעות הבלתי הפיכות של הנערים האלו וכל המשתרשר מהפרשה האיומה הזו, האם כל זה היה נמנע?