"יסמין הכחולה": ראיון בלעדי עם קייט בלנשט, המועמדת המובילה לאוסקר

יש הרבה דברים שוודי אלן יודע לעשות טוב מכולם. אחד מהם הוא להוביל שחקנים אל הפסלון המוזהב – שישה כאלה זכו באוסקר תחת שרביט הבימוי שלו, הישג שאף קולנוען אחר שעודנו בחיים לא יכול להתגאות בו (ורק שניים שמתו, וויליאם וויילר ואיליה קזאן, התעלו עליו).

ברשימה המכובדת הזו חברים מייקל קיין, דיאן קיטון, פנלופה קרוז, מירה סורבינו ודיאן וויסט (פעמיים) וכמעט ודאי שבחורף הקרוב תצטרף אליהם גם קייט בלנשט, כוכבת סרטו החדש "יסמין הכחולה", הניצבת כרגע כפייבוריטית ברורה בקרב על הפסלון לשחקנית הראשית הטובה ביותר.

קיים קונצנזוס ביקורתי נדיר סביב הסרט, אבל גם כאלה שאולי פחות אהבו אותו, מסכימים באשר לאיכות התצוגה הפנומנלית של הבלונדינית האוסטרלית, שכבר זכתה באוסקר לשחקנית המשנה על הופעתה ב"הטייס"', וזכורה בין השאר גם מהופעותיה ב"אני לא שם", "בבל" וסדרות סרטי "אליזבת" ו"שר הטבעות". כאן, היא מפליאה לגלם את הדמות שבשמה נקראת הדרמה המשובחת הזו – אשת חברה ניו יורקית שכל עולמה תלוי בהונו של בעלה, נוכל סטייל ברני מיידוף, וכשזה מתרסק ויורד מנכסיו, גם היא מאבדת את כל עולמה במובן המילולי ביותר של המילה, ופשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמה. יסמין נוסעת לסן פרנסיסקו, אל אחותה הלא-ביולוגית והשונה ממנה לחלוטין (סאלי הוקינס) ומנסה לבנות שם את עצמה מחדש, אך לאור מצבה הנפשי המעורער והציפיות הבלתי הגיוניות שלה מהחיים, המסע בדרך חזרה למעלה רק מדרדר אותה עוד יותר לתהום.

לאחר שכבר הופץ בהצלחה רבה בארצות הברית ובכמה מדינות אחרות, מגיע היום (חמישי) "יסמין הכחולה" גם לישראל. לקראת זאת, קבוצת עיתונאים מרחבי העולם ובה גם אני, פגשנו את בלנשט במלון פריזאי מהודר.

בגלל לקחי העבר, בלנשט נזהרת מכל מילה שהיא אומרת. "בראיונות הראשונים על הסרט, סיפרתי איך ישבתי במשך שנים ליד הטלפון וחיכיתי לצלצול מאלן", היא מספרת בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "עכשיו כולם מצטטים לי את זה בפנים, וזה נורא מביך. זו הבעיה עם האינטרנט – בעבר אמרת משהו והוא היה נעלם. עכשיו מי שבא לפגוש אותך עושה עליך גוגל, ודבר שאמרת פעם אחת חוזר אלייך שוב ושוב".

אבל זה נכון שהשתוקקת לעבוד עם וודי ושמחת לקבל ממנו את הטלפון, מה עוד שאמר לך כי כתב את הדמות במחשבה עלייך.

"הוא באמת כתב אותה כך, או שזה עוד איזה אגדה אורבנית שמסתובבת באינטרנט כל כך הרבה עד שהפכה לאמת? כך או כך, זה לא באמת משנה הייתי מקבלת כל הצעה שלו, אפילו אם רק הייתי ברירת המחדל החמישית בתור. יש במאים כאלה, כמוהו ומרטין סקורסזי למשל, שאתה אומר כן לכל מה שהם מציעים לך, בלי להתחשב בתסריט בכלל".

והשאלה הבאה מובנית מאליה – אז איך, אחרי כל הציפייה, היה לעבוד עם אלן?

"בהתחלה, הגעתי לצילומים בחיל וברעדה – בכל זאת, אלן הוא הגיבור שלי ושל הדור שלי, וגדלנו בהערצה אליו, הוא מעין מפלצת קדושה בשבילנו. אבל אז גיליתי שוודי בכלל לא מתייחס לדברים ככה, לא ביחס לעצמו ולא ביחס לקולנוע שלו. שום דבר לא קדוש בעיניו, הוא רק רוצה שדברים יעבדו – הוא יעיל ומעשי לחלוטין. במהלך הצילומים, וודי רק שאל: 'הקטע הזה עובד או לא? מצחיק או לא מצחיק? משעמם או מעניין?' הכל אצלו ענייני וקורקטי, לפעמים באופן אכזרי, אבל תמיד בצורה פרגמטית. גיליתי גם שהוא במאי שלא אומר הרבה במהלך הצילומים, אבל גם לא צריך את זה, כי הדמויות שלו כתובות כל כך טוב עד שהשחקנית שמגלמת אותן יכולה להבין הכל לבד".

עד כמה שהדמות היתה כתובה באופן מלא ומדויק, האם בכל זאת הוספת ליסמין משהו משלך?

"כן, שני דברים. קודם כל, שיחקתי לה קצת עם השיער, שייראה רטוב ומפוזר. רציתי שיהיה בעצם המראה של הדמות משהו קצת עקום, כך שאם היית נתקל בה ברחוב היה ברור לך שמאחורי כל הניסיונות שלה לשחק עסקים כרגיל, משהו בה מעורער. חוץ מזה, הייתי אחראית גם למלתחה של הדמות, יחד עם המעצבת סוזי בנזינגר. הבגדים, התיק והנעליים שיסמין הולכת איתם הן חלק מהותי מהאופי שלה, אבל וודי לא ממש ידע איך לטפל בזה – הוא לא מבין כלום באופנה, הוא לובש אותה חולצה כבר עשרים שנה. אז סוזי ואני דאגנו לזה לבד".

והתוצאה היא שהדמות מתהלכת עם ז'קט של שאנל, תיק של בירקין, שמלה של קרולין הררה. זה סטייל שהיית מאמצת גם בעצמך?

"בכלל לא. אלגנטיות, מבחינתי, היא למצוא את הסטייל שלך, ולא להשתעבד לאופנה. אבל יסמין לגמרי משועבדת לה, ובכלל לא אכפת לה ממה שהיא לובשת כשלעצמו, אלא רק ממה שהוא מסמל. היא לא מחפשת את הבגד, אלא את המותג, את סמל הסטטוס. כל מה שעניין אותה זה מעמדה בחברה הגבוהה ולכן, ברגע שהיא נושלה מן המעמד הזה, היא איבדה מבחינתה את הזהות שלה".

מרתק להקשיב לבלנשט מדברת על הסרט. היא לא נשמעת כמו עוד כוכבת שמייחצנת את הפרויקט החדש שלה לפי כל הציטוטים שכתובים בספר, אלא ממש כמו פרשנית שלו, שמתבוננת מן הצד ומאירה אותו מחדש באופן שאולי אפילו אלן בעצמו לא חשב עליו. "נהוג לחשוב שנקודת המפנה בחיים של יסמין היא הירידה של בעלה מנכסיו", היא אומרת למשל, "אבל אתה יודע מה? לדעתי, גם אם הכל היה ממשיך כרגיל ובעלה היה ממשיך לעשות מיליונים ולהיות נשוי לה, בסופו של דבר היא היתה מתמוטטת ומתפרקת לרסיסים".

"כן, אני בטוחה בזה", היא ממשיכה את הפרשנות. "יסמין היתה פיקציה, ולכן התנהלה כפצצת זמן מהלכת, והיה ברור שהבלון שלה יתפוצץ מתישהו. היא לא נולדה לתוך החברה הגבוהה, היא עיצבה את עצמה כדי שתוכל להשתלב בה, למדה לדבר כמו שצריך לדבר, ללכת כמו שצריך ללכת ולהתלבש כמו שצריך להתלבש, ושום דבר בה לא היה אמיתי. היא נאחזה במגדל השן בקצות האצבעות שלה, ומה שלא היה קורה, ברור שמתישהו היא היתה נופלת ממנו".

גם בעלייתה וגם בנפילתה, יסמין היתה דמות קיצונית שהלכה עם הדברים עד הסוף. כלומר, היא ממש בסכנת גלישה מעבר לגבולות הגרוטסקה. איך נזהרת לא להפוך אותה לפארודיה?

"כולנו פארודיות בסופו של דבר, לא? כולנו מגוחכים, וכולנו מתנהלים באופן אבסורדי. זה משהו שוודי מיטיב להבין, ולכן הוא תמיד מצליח לעורר בקהל הזדהות עם הדמויות המגוחכות שלו ועם המצבים האבסורדיים שהן נכנסות אליהם".

אבל עד כמה אפשר להזדהות עם מישהי כמו יסמין? היא בכל זאת מורמת מעם, לא שלוכית כמו אלן ובני דמותו.

"יסמין היא לחלוטין דמות אופיינית לעולם בשנת 2013. יש מאות כמוה ברחובות, לא משנה איפה. יש חלקים ממנה בכל אחד מאיתנו. יסמין היא התוצאה של התפוררות השיטה הקפיטליסטית, של המשבר הכלכלי. היא דוגמה לקורבנות האנושיים של שני אלה. יש בה גם משהו אמריקאי עד מאוד, כי היא מייצגת רבים מן הסימפטומים של ארצות הברית הנוכחית – הבידוד, ההתמכרות לתרופות נגד דיכאון, האובססיה לאושר. באמריקה מדברים על האושר כאילו שהוא חייב להיות נצחי, ולא מבינים שזה דבר כמעט בלתי אפשרי להשגה. לכן, בעת שמתרחש אסון, הם מתקשים לעכל את העצב שבא עמו. יסמין מעדיפה את הפנטזיה על פני המחשבה הצלולה, וזה משקף את המצב הנוכחי של ארצות הברית, שמתקשה לעכל את המעמד החדש והנחות שלה בעולם".

ההקשר האקטואלי שבו מגיע הסרט גורר השוואות לפרשת ברני מיידוף, אבל בלנשט לא ממהרת לקשור בין דמותה לזו של רות, אשתו של הנוכל הידוע לשמצה. "אמנם, רותקתי בידי הפרשה הזו", היא מודה. "ראיתי גם כמה מהראיונות שהעניקה מיידוף, אבל אי אפשר לומר שביססתי את הדמות שלי עליה. מקסימום לקחתי ממנה השראה, אבל קראתי גם הרבה סיפורים דומים אחרים והושפעתי גם מהם, אז לא צריך להתייחס באופן נקודתי למיידופים כאיזשהו בסיס לסרט. בסך הכל, בעקבות המשבר, הרבה אנשים איבדו את הכל ונאלצו להבין מחדש מי מהם, איפה הם, מה הזהות שלהם, זה לא מיוחד לרות מיידוף".

השוואה נוספת שעולה בכל כתבה על הסרט היא בין הדמות שלך לזו של בלאנש דובואה ב"חשמלית ושמה תשוקה" – גם היא אשה מלאת חן אך מעורערת בנפשה שעוברת לבית של אחותה בנסיבות לא נעימות.

"ברור שאי אפשר לקרוא את התסריט ולא לראות את הדמיון – גם בלאנש וגם יסמין הן נשים מפורקות עם דימוי רומנטי של עצמן. חוץ מזה, שיחקתי את הדמות של בלאנש על במת התיאטרון, אז ברור שהבאתי משהו ממנה לכאן. אבל בסרט הזה, הדמות של יסמין מוצגת דרך הפריזמה המאוד מיוחדת וגם המאוד אורבנית של אלן, והכל קורה בשפה שלו ובקצב שלו - בלי הפואטיקה הדרומית והניואנסים הדרומיים שהיו ב'חשמלית ושמה תשוקה'. הקפדתי כמובן לא להיגרר לחיקויים של הפואטיות הזו והניואנסים הללו – הייתי נראית מטופשת לו התנהלתי בסן פרנסיסקו של 2013 כאילו אני בניו אורלינס של 1945 ובסרט של וודי אלן כאילו אני במחזה של טנסי וויליאמס".

נוסף ל"בלו יסמין", אפשר יהיה לראות את בלנשט בקרוב גם ב"ציידי האוצרות" של ג'ורג' קלוני, בפרק החדש בסדרת "ההוביט" ובעוד שלל סרטים – למשל עיבוד מודרני ל"סינדרלה" והפרויקט הטרי של טרנס מאליק, שעדיין אין לו שם. כמו כן, בקרוב היא תעבור מאחורי המצלמה ותביים לראשונה סרט באורך מלא. אם כל זה עדיין לא מספיק לכם, אפשר גם לראותה על במות התיאטרון ובפרסומות של ארמני, כך שגם אם ההופעה אצל אלן היא תפקיד חייה, אי אפשר שלא לשוחח עמה גם על מפעלותיה האחרים.

האם אפשר לרגע דבר על דברים אחרים מ"בלו יסמין"? את יכולה, למשל, לספר קצת על הקשר שלך עם ארמני?

"יש בינינו מערכת יחסים מקצועית ארוכת שנים, ותמיד אהבתי את הסטייל שלו. הרעיונות של ג'ורג'ו מגלמים בעיני נשיות מודרנית, חזקה – ובעיקר חיובית. מעל הכל, הוא משדר בעיני חיוביות".

ובאשר למישהו אחר לגמרי – איך היה לעבוד עם מאליק?

"זה היה חלום שהתגשם. מבחינתי מאליק לא עושה סרטים, אלא מחקרים פילוסופיים ותיאולוגיים. העבודה איתו שונה לגמרי מאשר עם אלן – אצל וודי, מה שהיה בתסריט זה מה שיש בצילומים, ומה שקורה בצילומים זה איך שהסרט יוצא. אצל מאליק, אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, ויכול להיות שבכלל הוא יחתוך אותי מהתוצאה הסופית, כמו שכבר עשה לרבים וטובים. אין מה לעשות, זה הדיל".

בצד המחקרים הפילוסופיים והתיאלוגיים של מאליק, כדבריך, את גם פועלת בצד השני של הסקאלה ומככבת בהפקה הוליוודית עתירת תקציב בסדר הגודל של "ההוביט".

"כמו 'שר הטבעות', גם 'ההוביט' בעיני זה ממש לא פרויקט הוליוודי. צילמנו את הסרטים האלה בניו זילנד, הרחק-הרחק מהוליווד, ותחת השרביט של פיטר ג'קסון, שהוא לא יוצר מסחרי אלא אמן עם חזון, אז אי אפשר להגיד שזו הפקה הוליוודית מן השורה".

עם ג'קסון את עובדת פעם אחר פעם, היית רוצה גם לשוב לעבוד עם אלן?

"הלוואי, הלוואי שיציע לי. אני לא מעזה לבקש בעצמי".

ולסיכום – שאלה שאת לא אוהבת אבל אי אפשר בלעדיה. איך את מרגישה לנוכח העובדה שכולם מציבים אותך כמועמדת ודאית לאוסקר השנה, ולכל הפרסים שיגיעו קודם לכן?

"בזמן העבודה, לא חשבתי ולא יכולתי לחשוב על פרסים. כל מה שרציתי, זה לא לפשל, כדי שוודי לא יפטר אותי. חשבתי רק איך להביא אל הבד את התסריט שלו בצורה הטובה ביותר, ולא על העיטורים שיכולים להגיע בעקבות זה. מממ... אז אומרים שייתנו לי אוסקר? אולי זו הדרך של אנשים להגיד שהדמות עבדה מבחינתם, ואם כך, אז אני שמחה. מעבר לזה, אני לא יודעת מה לומר".

צפו בסרטים בכיכובה של קייט בלנשט בוואלה! VOD:
"דג קטן"
"רואה בקלפים"
"הטייס"