מדהים להיווכח עד כמה חיים הכט של החיים הוא אותו חיים הכט מהטלוויזיה. משיחה עימו מסתבר שדמותו בעצם אינה מוגזמת במכוון, או גרוטסקית באופן מודע לעצמו או ממלכתית להחריד כי זה מה שלימדו אותו בחוג דרמה כלשהו. בעצם הכט הוא הכט הוא הכט. החודש הוא חזר למסך עם עונה נוספת של "מה אתם הייתם עושים" של קשת (ערוץ 2, ימי שני ב-21:00) - וכרגיל יש פה מצלמה נסתרת, סיטואציות מבוימות וחשיפת ערוותנו כחברה די לא נחמדה.
אז מה שלום חיים הכט ומה הוא עושה כשהוא קם בבוקר? את אותם הדברים אבל עם הצלת תינוקות חסרי ישע?
"אני בטוב, אמנם לא הצלתי תינוק חסר ישע אבל עשיתי היום דבר לא פחות חשוב", אומר הכט בראיון לוואלה! תרבות. "אני בעיקר עוסק ברדיו (הכט משדר ברדיו בתחנה הצפונית "קול רגע", נ.ה). אנחנו לפני בחירות לרשויות המקומיות ולפני שעתיים הסתיים כאן עימות בין חמשת המועמדים הסופיים לרשות העיר בקריית שמונה. אני חושב שאנחנו עושים שירות חשוב לדמוקרטיה ולציבור לא פחות מאשר הצלת תינוקות חסרי ישע".
- יכול להיות שאתה משווה בין תושבי קריית שמונה לתינוקות חסרי ישע?
"לא לא, אני משווה את הדמוקרטיה שלנו לעולם חסר ישע. הדמוקרטיה צריכה את הדיון הציבורי כמו אוויר לנשימה, את היכולת של מועמדים להציג את יכולותיהם לשמוע שאלות וחיצים של ביקורת, ואנחנו עושים את זה כאן בצפון. כבר אירחנו את המועמדים לראשות עיריית טבריה, עפולה, ובהמשך את נצרת עילית, בית שאן, מגדל העמק ועוד. לראות את המועמדים מגיעים לרדיו לזירה עיתונאית אמיתית ונקייה, זה גורם לי להתרגש באמת".
- עיתונאות אמיתית ונקייה? רוב המבקרים שלך מכנים אותך "פופוליסט" ו"דמגוג".
"הכל בסדר. דרך אגב, פופוליזם ודמגוגיה הם כלים בדמוקרטיה. כמו בבחירות, הציבור שופט והציבור קובע אם הוא רוצה להאמין לי או לא להאמין. אני לא מבין מה זה 'דמגוג' או 'פופוליסט' בהקשרים של מה שאני עושה, אבל בסדר. הביקורת שם".
- אתה באמת לא מבין?
"לא יודע, לא. אני קורא את הדברים, רואה את הביקורות ומכבד את הדברים שאומרים, אבל בסופו של דבר זו דעתו של אחד-שניים-חמישה מבקרים, וצריך לומר שהם כולם פה אחד מבקרים אותי, הם קורעים לי את הצורה וזה לגמרי בסדר, אבל למרבה המזל יש את הצופים. מה זה המינוח של 'רייטינג'? פיפל מיטר. אז יש אנשים שאומרים ומבקרים וזה באמת חשוב ובעל משקל, אבל לעומתם יש עוד רבבות שחושבים אחרת, למזלי".
הכט לא טועה. אותם הרבבות שחושבים אחרת הם קהל היעד של כל מה שעשה עד כה. נראה כי הציבור הישראלי אוהב שהכט מספר לו על חוקי תעבורה ישראליים קלוקלים ("רישיון להרוג"), התנהגות ישראלית נלוזה ("יצאת צדיק"), חינוך ישראלי גרוע ("בין כרכור לסינגפור"), גורמי תמותה בישראל ("התקף לב") ועוד. איך הכט מצליח להטיף מוסר פעם אחר פעם לישראלי הממוצע ועדיין להישאר בעמדת המוכיח בשער ולא להיתפס כפטרון בלתי נסבל אצל הציבור הרחב?
"אני באמת ובתמים אומר את האמת שלי וזה אמת של איש לא צעיר, אני כבר מסתרק עם המגבת ואני אומר את זה הרבה שנים", מסביר הכט. "המבקרים לא אוהבים אותי ולא מהיום. לפני עשר שנים כשעשיתי את 'בין כרכור לסינגפור', עשיתי תרגיל במדעי המדינה בפריים טיים של הטלוויזיה. לקחתי את סינגפור שקראתי לה 'דמוקטטורה' לבין המשטר שלנו שקראתי לו 'ה?פ?ק?רוקרטיה'. נהיה לנו דיון של חמש שעות בפריים טיים. אני מיד אמרתי שאני לא הייתי יכול לחיות בסינגפור אפילו עשר דקות, אבל לא ללמוד ממה שהם עשו זו איוולת.
בפרק הראשון הראינו ילדים נכנסים לגן ילדים, והגננת לוקחת ילדה שמנמונת, פותחת לה את התיק ומוציאה משם את כל הג'אנק פוד שהילדה הביאה מהבית. היא אומרת לה 'לא, את לא יכולה לאכול את זה, זה לא בריא'. לאחר מכן הראינו איך בכיתות א'-ה' יש שיעורי ספורט מיוחדים לילדים בעלי משקל עודף וכולם אמרו שאני לא רק דמגוג ופופוליסט, אלא גם פאשיסט. שאלו איך אני חושב שמדינה בכלל יכולה להתערב ולהגיע למקומות כאלה, והיום זה הבון טון. בקליפורניה זה פשע פדרלי אם אתה מוכר משקאות קלים ברדיוס מסוים מבית ספר. אני לא פוחד להגיד את הדברים גם אם הם לא בדיוק הבון טון. זה אחד ההסברים שלי לביקורת. אני באמת ובתמים מאמין שאם אנחנו כאזרחים - ואני נוגע עכשיו ב'מה אתם הייתם עושים' לא נעשה את מה שמוטל עלינו, הלך עלינו. אתה לא יכול לצפות שהמדינה תהיה בכל מקום".
הכט ממשיך ומספר על הביקורות הקוטלות שספג ביחס לפרויקטים שלו. "זה סוג של פרגמטיזם. אני לא רק אומר 'תראו זה המצב' כמו עיתונאות טהרנית ונקייה מדעה, אני בא ואומר 'תראו, אני חושב שכך וכך צריך להיות'".
פופוליסט או לא, בשנת 2003 זכה הכט בפרס מסך הזהב בקטגוריית תוכנית תעודה ותחקיר על "רישיון להרוג". "ההוקרה מהממסד זה שטויות, ההוקרה האמיתית זה מהציבור", הוא אומר. "קרעו אותי על הסדרה הזאת, אבל אני הובלתי מהלך. פעם המצב החוקי היה שניתן לקנוס נהג על סך 275 שקלים על סירוב לבצע בדיקת אלכוהול, אפילו אם השוטר מגיע לנהג והוא משתכר רק מהבל פיו כי הבחור מחוק לגמרי. כל מה שעשינו היה להביא הצעת חקיקה בבוטות בפריים טיים. באנגליה, בצרפת ובארה"ב, אם אתה לא רוצה להיבדק, אתה כאילו מודה באשמה. עד 'רישיון', הלך המחשבה היה שזו חירות הנהג וזכותו לא להיבדק, שקדמה לכל השאר".
- אז בזכותך החוק טוב יותר?
"לא אמרתי שבזכותנו החוק שונה! אני רק רוצה להבהיר ושיהיה ברור שהחוק הזה היה משתנה בכל מצב כי זה היה בלתי נסבל, אנחנו רק גרמנו לזה שזה יעלה לסדר היום שלוש או ארבע שנים קודם לכן וזה ההבדל של מאות אנשים שיכלנו לאבד את חייהם, חד משמעית. החוק הזה הוא הכלי הכי חשוב שיש כיום למשטרת ישראל במלחמה שלה נגד אלכוהול. זו עובדה אמפירית. הקרדיט הוא של מאיר שטרית, שהיה שר תחבורה כשעשינו את הסדרה ואמר שיקדם זאת במשרד המשפטים. רצה הגורל והוא הפך להיות שר המשפטים וזה נהיה חוק. אבל בזמנו תקפו אותי וקרעו אותי ומה לא עשו לי, כי זה פופוליסטי ודמגוגי. את לא מבינה איזה איומים אנחנו קיבלנו".
- יכול שאתה תמיד רואה את חצי הכוס הריקה של החיים?
"חד משמעית לא, 'מה אתם הייתם עושים' מראה בדיוק להיפך. אני אחד האופטימיסטים הכי מושבעים. ב'יצאת צדיק' אנחנו מחפשים את הצדיק וחוגגים כשאנחנו מוצאים אותו. הרגעים הכי מרגשים בסדרה כזאת הם לפגוש את האנשים האלה. השורה התחתונה של 'מה אתם' היא אופטימית לגמרי. היא שיר הלל לישראלים! אם יש שיר הלל למדינת ישראל זה האנשים שלה, שהם מגיבים כמו שהם מגיבים".
- איך שיר הלל? אתה גם מראה לא מעט פסולת אנושית, אם נהיה עדינים. לפעמים זה אפילו מרגיש שאתה מתענג גם על הרשעים.
"לא מקבל את ההגדרה פסולת אנושית. ואנחנו לא מתענגים על שום דבר, המצלמה מראה את החיים כמו שהם. אצלנו הסטנדרט הופך למופת, אבל האמת היא שזה הסטנדרט וכך צריך כל אחד לנהוג. בעל מקצוע צריך לתת שירות ולא לחכות שיבוא מישהו עם צוות טלוויזיה. אם יש ביקורת, זו הביקורת".
- אתה רואה את מה שאתה עושה היום כעיתונות?
"חד משמעית. התכנית הזאת היא המשך של מהדורת החדשות ושל עיתון הבוקר. זו תכנית שנולדה כפינה של מהדורות חדשות של ABC בארה"ב. כל הסיפורים שבסדרה הזאת לקוחים ממציאות של חיינו אחד לאחד. אין סיטואציה בתכנית הזאת שהיא מופרכת, שנלקחה מדמיון קודח".
- נערים שמתכננים אונס בבית קפה זה לא אמיתי ולא עיתונות. זה לא קורה ככה בחיים האמיתיים.
"אני מבין מה את אומרת אבל אנחנו מתווכחים על התפאורה ולא על המהות. עיתונות היא המהות ושם אין לנו וויכוח - כשאנשים צעירים טומנים פח לנערה צעירה. המצב הזה מייצר את הסיטואציה הטלוויזיונית. אני לא יכול לחכות לתגובות של אנשים ברחוב אם אני עושה את זה בדירה של אחד מהנערים. כשחמישה זוממים מעשה נואל ושפל, יש אנשים מסביב שרואים ומה שאנחנו רוצים זה שאנשים יבינו שגם בסיטואציות כאלה אפשר לעשות מעשה ולהציל את הילדה. ברור שלכל הסיטואציות יש תרגום טלוויזיוני".
- חשבת פעם מה אתה היית עושה?
"כל הזמן אני חושב".
- ומה אתה אומר לעצמך?
"שאני מקווה שהייתי מגיע לאמות המוסר של כמה מהאנשים שאנו פוגשים בסדרות. יש פעמים שברור לי שהייתי עושה משהו, אבל אני יודע עד כמה הדברים האלה קשים, כולל המצב של הבחורה והנערים. קשה לקום באמצע מסעדה ולהגיד משהו, אך יחד עם זאת יש עליך חובה אזרחית. בהרבה מהמקרים אני לא יודע אם הייתי מגיע לאותם סטנדרטים שאנו רואים אצל אנשים אחרים. בגלל זה דרך אגב אני כל כך מתרגש ואוהב אותם באמת. הלוואי והייתי יכול להיות במקומות האלה. יש משפט באנגלית שאומר 'It's easier said than done''. זה בדיוק ככה".
הכט בן ה-62 לא מתעסק רק בעוולות חברתיות בישראל, הוא מתעסק גם בשואה, באופן כזה או אחר. סרטו "הכינור שחזר", המביא את סיפורו של מייסד הפילהרמונית הישראלית, ברוניסלב הוברמן, הוקרן לפני יום השואה 2012 והוא חלק מסדרת סרטים של הכט: "טיסה אחת בשבילנו"; "הניצחון הסופי של פליקס זנדמן"; "תוצרת ז'יד" ו"שני אסמים" - הסרט הנוכחי עליו הכט שוקד, שנמצא כעת בשלבי עריכה ועוסק בכפר הפולני ידוובנה שתושביו הנוצרים טבחו בתושביו היהודים. "גם הסרט הזה עוסק בשואה, וכמו כל שאר הסרטים, גם הוא מסתיים בניצחון יהודי פנומנלי ענקי", מספר הכט בהתרגשות על פרויקט שנמצא לכאורה הכי רחוק מהתמה של עשייתו הטלוויזיונית על התנהגות אנושית ישראלית, אבל למעשה דומה לה מאוד.
"השואה היא קודם כל היה הדרמה האנושית ההיסטורית הכי קיצונית בדברי ימי העולם", הוא אומר. "במקרה אנחנו קשורים לזה, כי את שני הסבים והסבתות שלי שרפו. את אמא שלי לקחו מביתה ואמרו לה 'עכשיו אנו עושים איתך מה שאנחנו רוצים'. לא היתה עוד תעשיית מוות כזאת, בהיקפים כאלה, שהעולם רואה ושותק. זו המשפחה שלי. השואה מאוד נכחה בבית שלי. אני אמנם נולדתי בארץ, אבל תמיד הכל היה תחת סלע מאוד כבד. כל בן דור שני בגיל שלי יוכל להגיד לך שזה רבץ עלינו בצורה מאוד מאוד משמעותית".
- אתה רואה קשר בין גדילה בסביבה פוסט-שואה לבין ההתעסקות שלך כעת, שעיקרה התבוננות בהתנהגות של אחרים וניתוח אין סופי של המצב פה?
"אין שום קשר בין הדברים. התנהגות אנושית מעניינת אותי. אני מסתכל על עצמנו בכל הסדרות שאני עושה. ב'התקף לב' הסתכלתי על עצמנו דרך הפריזמה של איך אנו חייהם ואיך זה משפיע על העורקים שלנו. ב'יצאת צדיק' הסדרה מתבוננת עלינו הישראלים, וכן הלאה".
- זו לא אותה גברת בשינוי אדרת?
"במי את רוצה שאני אתבונן? בדנים? באלבנים? אני מתבונן בנו, זה החיים שלנו. חלק מההתבוננות שלי היא לא רק להסתכל ולהיות על הקיר אלא גם להגיד 'היי, בואו נשנה פה'".
- ורק שאלה אחרונה לסיום: האם אי פעם עישנת סמים קלים?
"לצערי לא. בדיוק אמש אמרתי לבתי שחבל שבנעוריי לא ניסיתי ולו כדי להבין על מה מדברים".
מה אתם חושבים על "מה אתם הייתם עושים"? ספרו לנו בפייסבוק