הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות: ראיון עם קלייר דני

פסטיבל סרטי הנשים ברחובות פותח היום (שני) את מהדורתו העשירית, ולאור הנסיבות החגיגיות היא תהיה הפעם עשירה במיוחד – כולל מחווה לקלייר דני, אחת הקולנועניות המוערכות והפוריות שצמחו בצרפת ובעצם בעולם בכלל בחצי היובל האחרון. זאת, הודות לשורה ארוכה של סרטים מלאי ארס ומסתורין, שהעזו להישיר מבט בסוגיות חברתיות ופוליטיות בוערות ולהבעיר באמצעותן אש.

מבין אלה, יקרין הפסטיבל שלושה מהטובות שביצירותיה - "עבודה טובה", "ננט ובוני" ו"35 שוטים של רום". חשוב מכך, הוא יציע גם הקרנת בכורה מקומית של סרטה החדש, "ממזרים", שהוצג במסגרת פסטיבל קאן האחרון אך לא יופץ בישראל, כך שלמעשה זו גם הזדמנות חד-פעמית לראותו כאן על מסך גדול.

אין זה מפתיע כי הסרט נגנז – גם בסטנדרטים של קולנוע איכות קיצוני ומאתגר, הוא הולך רחוק. דני עוקבת כאן אחר מעלליו המושחתים של טייקון שחושב שמגיע לו הכל, ולא מהססת להציג אותו במלוא הניוון והפרוורסיה. כך, למשל, רגע השיא של "הממזרים" כולל מגע בין תירס לוהט ואבר המין הנשי, משהו שאפילו הצופים למודי הסבל בריביירה התקשו לעכל. בהתאם לכך, מיד לאחר ההקרנה החלו להישמע ריקושטים שליליים נגד הסרט. כמה מהם הגיעו מבכירי המבקרים במולדתה של דני, שעם כל הערכתם כלפיה, סברו כי הפעם חצתה את גבול הטעם הטוב.

דני לא מסכימה עם הביקורת הזו. אני פוגש אותה בקאן, עם קבוצת עיתונאים מרחבי אירופה, יום לאחר הפרמיירה הסוערת. "אמרו לי שהסרט מבחיל, שהוא מוגזם, שגלשתי למחוזות הגרוטסקה", היא מספרת בראיון לוואלה! תרבות. "אני חושבת שבסך הכל הוא מציג את המציאות. אז מה אם אני מראה דם ומין? מהם החיים אם לא דם ומין? בדיוק מזה הם מורכבים".

אבל כן תסכימי שזה הסרט הכי אפל שלך. מה הוביל אותך ליצור מותחן כל כך קודר?

"כל מה שאני קוראת במדורי הפלילים בעיתונות. כל פעם אני נתקלת בסיפור מזעזע אחר, וזה משפיע עליי. אומרים שיש כזה דבר בנאליות של רוע, אבל בעיני הרוע אף פעם לא בנאלי, והוא תמיד מדכדך אותי. אני חושבת שבשנים האחרונות יש יותר ויותר סיפורים מחרידים בתקשורת - גם כי באמת קורים דברים איומים, וגם כי זו הדרך של התקשורת למשוך את תשומת לבנו מכל הסוגיות הכלכליות הגדולות. כך או כך, כל זה הכניס אותי לעצבות איומה. הרגשתי שאני בעצמי חיה בפילם-נואר, ומכאן נולד הסרט".

כבר בסצינת הפתיחה של הסרט את מבהירה לנו שמצפה כאן אורגיה של סקס ודם. הוא נפתח בדימוי מטריד של צעירה מהלכת ברחוב, ערומה לחלוטין מלבד נעלי עקב. מגלמת אותה לולה קרטון, שהיא שחקנית מתחילה. איך עבדת איתה על הקטע החושפני הזה?

"בחרתי לצלם באזור שאין בו אף דירה, כדי שהיא בטווח הראייה של מינימום אנשים. דאגתי גם שיהיו גם שפחות אנשים בצוות במהלך הצילומים של הרגע הזה, והכי חשוב – לא עמדתי מאחורי מוניטור, אלא בצד המצלמה. ככה אני עושה תמיד. מי שמבקשת משחקנים להתפשט בשבילה, לא יכולה להתחבא. זה מגעיל. במאית צריכה להיות שם בצד השחקנית, בלי הגנה, להיות חלק מהעירום שלה. מי שרוצה לעמוד מאחורי מוניטור, שתעשה זאת כשהיא מצלמת חניונים, לא בני אדם ערומים".

את לא נרתעת מהצגת עירום בסרטייך. להפך, אפשר לומר שיש לך משיכה חזקה לגוף האנושי, נכון?

"נכון, ויהיה הוא של גבר או של אשה. חשוב לי לצלם גם את היופי הפנימי של הדמות וגם את היופי החיצוני שלה. אני לא אוהבת לכער את הגיבורים שלי, אפילו אם הם המנוולים בסיפור. אני רוצה שהם יהיו יפים, חזקים וסקסיים. בעיני קולנוע צריך להיות סקסי".

בזמן הראיון מובן שטרם נודע כי דני תזכה למחווה בפסטיבל סרטי הנשים, ובכל זאת עלו בו שאלות באשר לשיוויון הזכויות בין המינים ולפמיניזם. "אני חושבת שהקרב הכי חשוב שהקולנועניות צריכות לנהל הוא על גובה המשכורות", היא אומרת למשל. "לעתים קרובות, אני מקבלת פחות כסף ממה שבמאי ממין זכר היה מקבל, וזה כמובן לא מתקבל על הדעת. בלי קשר לכך, צריך לעשות מהפכה בכל השיטה הכלכלית בתעשייה, ובעיקר בכל מה שקשר למאזן הכוחות בין במאים, מפיקים ושחקנים. כשסרט יקר תקציב נכשל, הבמאי והמפיק צריכים לשלם על כך, אבל השחקן לא נפגע בכלל. למה שזה יהיה כך? למה שהשחקנים לא ישאו גם כן בעול? אני חושבת שכל שחקן צריך לשאוף להיות חלק מתהליך ההפקה. לשחקנים שהם גם מפיקים יוצאים בדרך כלל סרטים טובים יותר".

איך את מרגישה כשמדברים עלייך בהקשר של קולנוע פמיניסטי?

"אני לא חושבת שאני פמיניסטית, והאמת שהסוגיה הזו לא כל כך מעסיקה אותי. אני חושבת שהחוקים צריכים להיות שווים לגברים ולנשים. אבל זה שצריכות להיות להם אותן זכויות וחובות לא אומרת שהם באמת שווים – גבר ואשה זה עולמות אחרים בעיני. גברים ונשים שונים לחלוטין זה מזה, וטוב שכך".

לפני סיום, את יכולה לספר קצת על שיתוף הפעולה שלך עם סטיוארט סטייפלס – סולן הטינדרסטיקס שעובד איתך בקביעות בשנים האחרונות והלחין גם את הסרט הזה?

"אני חושבת שהתסריט קצת הטריד וטילטל אותו, ולקח לו זמן להבין איך להתמודד איתו, אבל מעבר לכך, ההרמוניה בינינו היתה כמו תמיד: אני באתי לראות אותו בסטודיו שלו, הוא בא לסטודיו שלי, הראיתי לו דברים, הוא השמיע לי דברים, ושוחחנו".

בפתיחת הסרט הוא מסמפל את Hot Chocolate, הלהקה הבריטית משנות השבעים שזוכה עכשיו לעדנה – היא גם כיכבה בפסקול של "פרנסס הא".

"זה בא ממנו. אמרתי לו שבתחילת הסרט יש גשם, אז נראה לי שמתאימה לזה מוזיקה אלקטרונית. היה לי איזשהו רעיון אחר בראש, ומהרעיון הזה הוא הגיע אליהם".

לסיום, את יכולה כבר לדבר על תוכניותך לעתיד?

"העתיד? מה זה העתיד? העתיד זה מחר בבוקר. אני לא יודעת מה יהיה מחר בבוקר, אבל אני בטוחה שיהיה טוב".

האתר הרשמי של פסטיבל סרטי הנשים