רק בפברואר האחרון, כשיצא "תופעות לוואי", הכריז הבמאי המהולל וזוכה האוסקר סטיבן סודרברג שזה יהיה הסרט האחרון שלו. נמאס לו מתעשיית הקולנוע הבלתי אפשרית, אז הוא אומר שלום ולא להתראות. והנה, לא חלפה שנה וכבר מגיע אלינו סרט נוסף שלו. סודרברג לא עומד בהבטחות?
למעשה, סודרברג מצא פירצה בחוק: הוא אמר שהוא לא יעשה עוד סרטי קולנוע, ו"חיי עם ליברצ'ה" הוא, טכנית, לא סרט קולנוע. הסרט הופק עבור HBO והוקרן בארה"ב בטלוויזיה בלבד. אבל אלינו הוא מגיע להקרנות בבתי הקולנוע. אין שום סיבה לזעוק על רמאות וגזל: מכל בחינה שהיא, אין בעצם שום סיבה ש"חיי עם ליברצ'ה" לא יוקרן בקולנוע. רמת ההפקה שלו גבוהה יותר משל סרטים הוליוודיים רבים אחרים, הכוכבים שעל המסך (מייקל דגלאס, מאט דיימון) בקאליבר קולנועי בהחלט, הבימוי של סודרברג לא מושקע פחות מאשר בסרטיו הקולנועיים. אם היה צריך הוכחה שההבדל בין קולנוע וטלוויזיה מיטשטש עד נעלם, קיבלנו אותה. למה בעצם לא להקרין פרקים של "משחקי הכס" או "שובר שורות" בקולנוע?
גם הכוכבים, יש לציין, לא חשבו שהם באו ליום עבודה קצר רק משום שמדובר ב"סרט טלוויזיה". הסיבה היחידה שמייקל דגלאס לא יקבל אוסקר על הסרט הזה היא שהוא כבר קיבל עליו אמי. דגלאס מגלם את ליברצ'ה, הליידי גאגא של שנות השישים והשבעים: פסנתרן וירטואוז שמילא אולמות במאות דולרים לכרטיס וחי על הבמה ומחוצה לה באקסטרווגנטיות של טווס עם שיגעון גדלות. הוא הופיע לבוש כמו מלכת אנגליה לחתונתה והבית שלו נראה כמו ביצת פברז'ה. ולמרות שהוא נראה ומתנהג יותר גיי מגיי, הוא נמצא לגבי העולם כולו עמוק מאוד בארון מלא פרוות ונצנצים. ליברצ'ה הוא דמות אמיתית קיצונית כל כך שהוא נראה בידיוני לחלוטין, ומייקל דגלאס נכנס לתפקיד עמוק כל כך שאחרי הצפייה בסרט מדהים להיזכר שהוא גילם גם סטרייטים מדי פעם.
אל תוך העולם הסגור והמצועצע של ליברצ'ה נכנס מאט דיימון, בתפקיד מטפל בכלבים שהופך בעצמו לשילוב של מאהב, בן מאומץ וכלבלב שעשועים של ליברצ'ה, האחרון במה שנאמר לנו שהוא שרשרת ארוכה של בני-זוג. המסירות שלו לאהבתו החדשה היא כזו שבשלב כלשהו הוא עבר סדרת ניתוחים פלסטיים כדי להיראות דומה יותר לאביו/בעלו. מבוסס על סיפור אמיתי, כן?
הסרט מצחיק בגלל עצם הנושא שהוא עוסק בו. ליברצ'ה של מייקל דגלאס הוא כמו ג'ק ספארו: הוא כל כך משונה שאפילו לראות אותו מצחצח שיניים בבוקר יהיה משעשע. ומצד שני, אי אפשר שלא להרגיש שמשהו מאוד לא בסדר באיש הזה, בחיים שלו ובאופן שבו הוא שואב אליהם אנשים אחרים ומנצל/מטפח אותם. ליברצ'ה באמת מאמין שכל העולם במה: מתחת לציפוי הנוצץ והמבריק, במקום בשר ודם, יש עוד עשר שכבות של נוצצים, חרסינה ופרווה. קשה לראות אם איפשהו בגרעין בכלל יש בנאדם אמיתי, או שהוא כבר מת מזמן מהרעלת ספריי.
סרטי ביוגרפיה הם בדרך כלל בעייתיים, מכיוון שבני אדם אינם דמויות בסרטים, ולחיים אמיתיים אין צורה של סרט. ב"חיי עם ליברצ'ה" הדמויות האמיתיות היו כל כך מופרכות שגם כשהוא נאמן לחיים האמיתיים, הסרט הוא קומדיה מופרעת שהיא גם טרגדיה. זה חומר טוב שסודרברג משתמש בו היטב. אם זה מה שהוא עושה אחרי שפרש מקולנוע, נשאר רק לאחל לו פנסיה נעימה ופוריה.