קשה לתפוס את ששון גבאי. השחקן המוערך בן ה-66 ממהר להצגה "מלאכת החיים" של חנוך לוין בה הוא משחק בבית ליסין, לצד ההצגות "רוח'לה מתחתנת" וההצגה החדשה "אוצר יקר" שתעלה ב-7 בנובמבר. בתוך סבך הלו"ז שלו, הצלחנו למצוא זמן לשבת ולדבר לרגל הסרט "כידון", שעולה לאקרנים בישראל בסוף השבוע הנוכחי.
רבע שעה לתוך הצפייה בסרט, ברור למדי כי הוא משתייך לז'אנר שכמעט לא נגעו בו בקולנוע הישראלי, ז'אנר קומדיות האקשן. נסו לדמיין את "אושן 11" עם גבאי, מנשה נוי, ריימונד אמסלם ושי אביבי. בתפקיד ג'וליה רוברטס: בר רפאלי ("שחקנית לכל דבר. מקסימה ונחמדה", לפי גבאי). בתפקיד ג'ורג' קלוני: תומר סיסלי, השחקן הראשי שעושה כאן תפקיד פשוט מעולה.
עלילת "כידון" מתרחשת בתל אביב, כאשר העולם כולו מתעורר בוקר אחד כשעל כל שערי העיתונים מרוחים פניהם של חברי חוליית החיסול של המוסד שנשלחה לחסל את הטרוריסט מחמוד אל מבחוח בדובאי. עד כאן, סיפור תואם מציאות פחות או יותר. אבל מכאן והלאה, הסרט תופס כיוון אחר לחלוטין, כשמתברר כי ההפתעה האמיתית היא עבור המוסד עצמו, היות והם היחידים שיודעים ש"סוכני המוסד" הללו, חלק מ"תא כידון" (חוליית החיסול המפורסמת של המוסד), מעולם לא עבדו עבורם. הביטחוניסטים המבולבלים מסתירים זאת מהעולם שבחוץ ומנסים להמשיך לשחק אותה קול. מי הם באמת האנשים הללו? מי שלח אותם לשם? בעולם שבו שום דבר אינו מה שנראה לעין, השקרן הטוב ביותר הוא בוודאי לא מי שאנו חושבים שהוא. או שהוא כן? גם אם נדמה שתקציר הסרט הוא מדרון מסוכן לפארסה משונה - "כידון" דווקא מצליח לבלבל ולשעשע.
"אני שמח נורא לשמוע את זה", אומר גבאי בראיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט בבימויו של עמנואל נקש לבתי הקולנוע. "האמת שאני חושב שבסך הכל התוצאה של הסרט עלתה על הציפיות של כולנו. הרבה דברים היו סתומים בעיניי במהלך העבודה. היינו שואלים 'אבל אם בתסריט זה ככה, אז איך הדמויות יודעות שזה ככה, למה זה ההיא ולא ההוא?'. אבל התוצאה יצאה מאוד מחודדת ובהירה".
"הרגשתי גם בשלב הקריאה של התסריט שיש כאן משהו מיוחד. קודם כל, זה ז'אנר שאני מעולם לא עשיתי. קומדיות זה משהו שכבר עשיתי ב'פולישוק' למשל, והרבה פעמים בדברים האלה, הרבה נופל עלי. אבל כאן פתאום הרגשתי שאני עושה סרט שבו אני חלק מצוות, ואמרתי איזה יופי שלא הכל נופל עלי, ופתאום גם הכרתי איזה ז'אנר שלא עשיתי וגם לא עשו מעולם בארץ לדעתי. אנשים שראו השוו את זה ל'אושן 11', שמעולם לא ראיתי ברצף, אבל באמת שעמנואל עשה כאן דבר יפה וכנראה היה לו את החזון לראות דברים אחרת. וגם תומר סיסלי, השחקן הראשי, מדהים".
- נראה לי שאין בחורה שתצא מהקולנוע ולא תרצה להיות איתו.
"לא נראה לי שהיתה לו בעיה גם לפני, אבל אחרי הסרט אז בכלל. רק חבל שהוא כל כך רחוק. הוא היה נורא טוב ונכון לתפקיד".
- על הנייר, הסיפור של "כידון" נשמע מפוקפק. בר רפאלי בתפקיד סוכנת מוסד זה קצת נשמע מועד לכישלון. מה בכל זאת גרם לך ללכת על זה?
"לא חושב ש''מועד לכישלון' זו הגדרה נכונה. דיברתי עם עמנואל, פגשתי אותו כמה פעמים והוא דיבר איתי באופן אישי, עברנו על כל התסריט עם השאלות והקושיות שהיו לי. הבנתי שהוא יודע מה הוא כתב ולמה הוא מכוון. לא קיבלתי את כל התשובות שלי, אבל זו היתה דמות שהיה לי יחסית נוח לקבל אותה להיות האיש הרציני שנמצא בתמונה. שיחקתי סטרייט, לא שיחקתי את הקומדיה".
בשלב הזה של הראיון, גבאי מקרב אלי את עוגת הגזר שהזמין ומתעקש שאעזור לו לסיים אותה. אני מסרבת בנימוס ואומרת 'לא, זה בסדר, עוף על עצמך', והוא מייד בוהה בי ומשתתק באימה.
"שאני אעוף על עצמי?", הוא נבהל. "זה לא מה שאומרים תמיד על מישהו שמחזיק מעצמו יותר מידי?. אני מסבירה לו שהפעם זה נאמר בנימה מפרגנת וגבאי מאזין ומהנהן. "אבל הלוואי. הייתי רוצה קצת לעוף על עצמי, כאדם (צוחק). יש לי הכרה באמת, אני מעריך את זה מאוד. אני יודע שאני רציני ומקצועי בעבודה, יודע את ערכי מבלי להתנפח, אבל הייתי רוצה יותר ליהנות ממה שאני עושה וממה שהשגתי. לתת לעצמי יותר קרדיט, לראות את הדברים היפים שעשיתי. זה לא שאני לא רואה, אבל עדיין".
- אבל אתה עושה כל הזמן דברים יפים בכל ז'אנר - גם בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, אתה נורא עסוק, לא מפסיק לעבוד. זה לא משמח אותך?
"חמסה. הנה את רואה, אמרת את זה ואני ישר אומר חמסה. תביני, במקצוע הזה יש בעיה שאתה תמיד חושש, האם זה ייגמר, מתי זה ייגמר, זה עלול להיגמר, אני חייב לשמור את על זה, אני חייב להיות תמיד בטופ".
- לפני שאתה לוקח פרויקט, האם ישנם חששות מלהיות מתויג בצורה מסוימת, או שזה כבר לא חלק מהשיקולים שלך כשחקן וותיק?
"זה תמיד עשיתי האמת. גם בצעירותי היתה לי החוצפה לסרב לפרויקטים. היום הצעירים במקצוע, ואני חושב שהם עושים נכון, לוקחים כמעט הכל. זה מה שאתה עושה כשאתה רוצה להיכנס לשוק ולהיות בתמונה. זה מה שמשאיר אותם בסביבה ובצדק. אני לא עשיתי את זה. אני זוכר כשהייתי צעיר, היו סרטים שהציעו לי והסוכנת שלי היתה אומרת לי 'אתה אומר לא?!, מי אתה שתגיד לא כשרוצים לתת לך תפקיד?!'. אבל לטווח הארוך אני חושב שזה השתלם. היום אני אולי קצת יותר סלחן, עושה גם משהו שאני לא נגיד הכי משתוקק לעשות אותו".
גבאי כמובן מסרב לנקוב בשמות של פרויקטים שהוא "לא נגיד הכי משתוקק" לעשות אותם. בהקשר הזה, הסרט "לצוד פילים" של רשף לוי מיד עולה לראש, סרט שהיה אכזבה למבקרים למרות שהצליח בקופות. הסרט אף קיבל תשומת לב מהאקדמיה הישראלית לקולנוע (אמנם בדמות מועמדויות, לא זכייה בפרסים, נ.ה), בניגוד ל"כידון". האם הקהל ינהר גם לסרט הזה למרות התעלמות האקדמיה?
"אני ממש לא יודע", אומר גבאי. "זו תעלומה בעיניי. יש לי תחושה שאולי קהל צעיר יאהב את זה, אולי בגלל שיש בסרט גם מעורבות גדולה של טכנולוגיה חדשנית בסרט יש גאג גם על זה, על כל המחשבים המגוחכים (עמי סמולרצ'יק מגלם בסרט את גאון המחשבים של המוסד, והוא נעזר במסך מגע כל כך גדול שהוא נאלץ להזיז את כל גופו בכדי להפעילו באופן הנדרש, נ.ה). אבל יש לי תחושה שיאהבו את זה".
אפשר להיות רגועים: הקהל הרחב אוהב את גבאי, כמו גם האקדמיה. בשנת 2007 זכה גבאי בפרס אופיר על תפקידו ב"ביקור התזמורת", תפקיד עליו קיבל מועמדות גם לאוסקר האירופאי, וכמו כן זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר על "עונת הדובדבנים" בשנת 1991.
"בסך הכל זו תחילתו של ז'אנר", הוא אומר על "כידון". "כבר כמה שנים שהפסיקו להתעסק בקולנוע הישראלי בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, למרות שאת יכולה להגיד ש'בית לחם' סותר את מה שאני אומר, אבל זה סרט שמגיע מכיוון אחר שאף פעם לא היה פה. התחילו לעשות סרטים אחרים וזה יפה, אבל יכול להיות שעדיין לא הגענו לרמה מספקת של סרטי מיינסטרים, שהאקדמיה תאמץ אותם אליה. אני חושב שזה יפה שהקולנוע הישראלי נפתח למקומות אחרים, כי המון שנים מחפשים שיהיו פה קומדיות. מהבחינה הזאת, 'כידון' הוא יופי של דבר כי הוא מעז לגעת במשהו שאף אחד לא העז לגעת בו. זה לקחת סיכון. זה יכול היה להיות סרט בעובי של נייר. הוא עדיין סרט בידורי וקליל, אבל צריך לדעת למה הוא מכוון. הסרט בא לבדר ולשעשע אתכם, וזה לגיטימי ומותר. אין לו מסרים גדולים להעביר, הוא רק רוצה לרתק ולעשות צחוק מכל הגבולות האלה שאנחנו תמיד לוקחים אותם ברצינות".
- "כידון" הוא לא באמת סרט על חיסול מבחוח. על מה באמת הסרט הזה מבחינתך?
"אני לא חושב שיהיה נכון לחפש מסרים בסרט הזה, כמו אנטי המוסד או אנטי הממסד או משהו כזה. זה סרט שנועד לבדר אותך ולהראות קומדיה של טעויות, אבל מתוחכמת".
לגבאי יש עבר בגילום דמויות סמכותיות שהכל סביבן מתנהל כמו גן ילדים. כבר שתי עונות שהוא מגלם את רובי פולישוק, חבר הכנסת מטעם מפלגת מל"ל, בסדרה הקומית "פולישוק". "בית הקלפים" פינת "צ'רלי וחצי". בשנת 2012 זכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית השחקן הטוב ביותר בסדרה קומית על תפקידו.
- אם נאמר ש"כידון" הוא סרט על משמעותו של שקר, תפקידך בסרט מאוד מזכיר את פולישוק: החזות החיצונית צריכה להיות מושלמת, אבל בפנים הכל מתפרק.
"ב'כידון' יש מסכת של אנשים שמרמים את כולם ואתה כבר לא יודע מי אומר את האמת ומי משקר. ב'פולישוק' הסיפור הוא קצת אחר, זה בעצם על הנדיבות של החיים הפוליטיים של הדמות הזאת, בהשוואה לפסאדה שיש בחוץ. כשאתה מתחיל לרדת פנימה אתה מבין שזה אולי לא בדיוק שקרים, אבל זה נאדה, כל ההחלטות נעשות מרגע לרגע. אני חושב שמי שעובד במוסד, כל מוסד, במשך כל כך הרבה זמן, אולי אפילו במוסד שגם את עובדת בו, לא תמיד יש מדיניות מכוונת. לפעמים זה המון דברים שנבנים מרגע לרגע".
- זו ביקורת פוליטית שאתה מתחבר אליה? גם ב"כידון" אפשר לראות שכמעט כל החלטה שמתקבלת, מונעת מתוך אגו. זה תפקיד שני שלך שאתה משחק נציג של מדינת ישראל שמבחוץ הוא רמבו אבל מבפנים הוא הכי מבולבל.
"זה אמנם מקרי, אבל אני יכול להזדהות עם המסר הזה, כן. במיוחד בשדה הפוליטי - שם אתה באמת רואה את הספינים והספירלות שפוליטיקאים עושים, איך הם מחליפים את הדעות שלהם, ולפעמים זה קורה סתם, פשוט כי באותו הרגע משהו אחר היה מתאים להם והיה נחוץ להגיד את הדברים ככה. אתה חושב שעומד משהו מאחורי החלטות פוליטיות או מדיניות, ולמרות שפולישוק למשל אינו מדינאי גדול, אתה רואה שהרבה דברים נעשים כדי לשמור על העור שלו, לכבות שריפה, להישאר בחיים ולהישאר על הכיסא. הקלישאה הזאת של לשמור על הכיסא היא נכונה. בהרבה מקרים פה - ויש ארצות עם כאוס גדול יותר, ויש דיקטטורות איומות - אבל אתה רואה בהרבה מקרים שאין הכוונה, אין מדיניות. גם במוסדות קטנים. דברים מתגלגלים לתוך מצב מסוים. אבל דווקא ב'כידון' יש ראש שמכוון את הכל".
- אנשים אוהבים לצחוק מ"פולישוק" ולצחוק על המערכת, אבל עדיין מצביעים ליאיר לפיד. איך במדינת ישראל קרה שבדרן הופך להיות שר האוצר?
"אני לא יודע אם זה כל כך מאפיין דווקא אותנו. אני חושב שזה מאפיין דמוקרטיות מערביות. כן, מה לעשות, ישראל היא דמוקרטיה מערבית, או לפחות מתיימרת ורוצה להיות כזאת. אנחנו די מנתקים את עצמנו מהמקום הזה שאנו נמצאים בו במזרח התיכון, אבל גם בדברים הטובים. זו עדיין ארץ דמוקרטית. אני לא חושב שמישהו אי פעם רגוע כאן במדינה הזאת, לא משנה במי הוא בחר. גם כשאתה בוחר במישהו, אתה לא באמת מצפה שהוא יעשה שינוי. זה חלק מהדבר הזה. חלק מהבעיה של הבוחר הישראלי זה שהוא איבד תקווה למציאת פתרון לדבר הכי העיקרי שאנחנו חיים בו - פתרון למשבר הפלסטיני-הישראלי, שהוא בעצם משליך על כל חיינו. על זה איבדו תקווה. ולכן כל אחד אומר ומתעסק בנישה שלו, איך לשפר אותה".
- גם אתה איבדת תקווה?
"אני רוצה להגיד שלא, אבל אני לא רואה באמת מנהיגים שיכולים לקחת את הכיוון אחרת".
- בעצם אם הדמות שלך ב"כידון" היתה אמיתית, יכולנו לראות אותה ב"שומרי הסף", לא?
"נכון. ואחרי שאתה רואה את 'שומרי הסף', אתה אומר לעצמך, 'אם ככה אתה מדבר היום, אז מה עשית שם כל הזמן הזה? איך זה הסתדר?' בעצם, כל ההחלטות פה נתקבלו בגלל שההוא אמר ככה וכי אתה רוצה שהתקציב יעבור לך שם, ורבותיי, מדובר פה בחיי אדם! אנחנו לא צוחקים! על 'פולישוק' אומרים שהיא קומדיה קיצונית אבל אני לא חושב ככה, כי אני פוגש פוליטיקאים שאומרים לי שהמציאות היא הרבה יותר קיצונית. במציאות זה הרבה יותר מטורף. ככה הדברים קורים. אני חושב שבעיקרון, מכל דבר אפשר לעשות קומדיה. זה אותם חומרים, זו רק שאלה של באיזו סיטואציה אתה שותל את זה. זה יכול גם להיות טרגדיה. השאלה היא רק איך אתה בוחר לעשות את זה".
"כידון" עלה לאקרנים בסוף השבוע; ההצגה "אוצר יקר" מציגה ב7-10/11 במוזיאון ארץ ישראל.