פליימוביל 09: קייטי פרי רוצחת בעזרת שיעמום

עוד לפני ששמענו דבר מהאלבום החדש שלה, קייטי פרי רצתה להבהיר שהפעם היא רצינית. בסרטון הקצר שעלה ליוטיוב היא שורפת את הפאה הכחולה שזכורה מקליפ הקצפת והביקיני של "California Gurls". נראה היה שפרי מתכננת איזה אלבום מהפך בוגר – די מדאיג בהתחשב בכך שהיתרון הגדול ביותר של קייטי פרי הוא שהיא לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. רצף הלהיטים המטורף של אלבומה הקודם "Teenage Dream" (פרי השוותה את השיא של מייקל ג'קסון עם חמישה סינגלים מאותו אלבום שהגיעו למקום הראשון בבילבורד), נראה היה כמו סוג הדברים שאין ממש צורך לתקן, והאזנה אחת ל"Roar", הסינגל הראשון מתוך אלבומה החדש "Prism", מראה שגם פרי וסוללת המפיקים שלה יודעים את זה. השיר הזה הוא עוד מבדיוק אותו הדבר – המנון העצמה מדבק שרק זועק לשיכורות שיזייפו אותו בקריוקי - אז על מה בדיוק אנחנו שורפים פה פאות?

"Prism" מתגלה כבן כלאיים מעט משונה. מצד אחד יש את קייטי הקלילה והמוכרת עם המילים הנוראיות והפזמונים הבלתי ניתנים לעצירה של מקס מרטין ודוקטור לוק, ומצד שני יש את פרי ה"עמוקה" והבוגרת ששרה שירי פרידה לראסל ברנד ("Prism" חנוק מבלדות) ומגלה צד חדש ורוחני. וברוחני הכוונה לרוחני במובן המזויף והעשיר ביותר של המילה. פרי רוחנית כמו פינה על יוגה בערוץ החיים הטובים. הנה כבר בשיר השני "Legendary Lover" אפשר לשמוע טאבלה ואת פרי שרה על איך שפרח הלוטוס שלה פורח, לא פחות משלושה שירים שונים מאזכרים אסטרולוגיה, ויש כמובן את "Spiritual" – השיר שג'ון מאייר עזר לחברה שלו לכתוב על איך שלשכב איתו זו התעלות רוחנית.

בחצי הראשון של האלבום, בואו נקרא לו "החצי עם הלהיטים", עוד אפשר למצוא קצת מהכיף חסר היומרות שפרי הצטיינה בו כל כך בעבר. "Walking On Air" הוא פיסה חביבה של דאנס ניינטיז נוסטלגי, "Birthday" הוא ממתק מבדר ודבילי (שורה אמיתית : "הגיע הזמן להוציא את הבלונים הגדולים") והנורא/חמוד/נורא שוב מכולם –"This Is How We Do" שמצליח לגנוב את התואר של שיר הפופ ראפ הלבן ביותר בהיסטוריה מ"Party In The USA" של מיילי סיירוס. כולם מגה להיטים בפוטנציה. השיר היחידי שמראה איזה גיוון בצד המוזיקלי הוא "Dark Horse" המוצלח, שבו עוד אפשר לזהות השפעות קלות עד לא קיימות של טראפ. בשיר הזה גם תמצאו את האורח היחידי באלבום - Juicy J על תקן הראפר האקראי. הוא נותן בית א-י-ו-ם שבעולם מתוקן היה מחסל לו את הקריירה אבל לא נורא, העיקר שהפזמון מצוין.

העניין היחידי בבליל הבלדות החיוורות שסוגר את האלבום אמור לנבוע מתהיות על איזה אקס נכתבה שורה עמומה כזו או אחרת, אבל למי באמת אכפת. לפרי אין משהו מעניין לומר, וזה בסדר כל עוד היא אומרת את מה שאין לה באופן משעשע וקליט. כשריקנות ההבעה שלה משתלבת בשיעמומונים שנשמעים כמו טורים מולחנים מ"לאישה" האלבום הולך לאיבוד. שלא יהיה ספק לרגע – "Prism" הולך למכור המון עותקים, לשלוט במצעדים ולשמח מאוד את כל בעלי המניות. רק חבל שהוא הולך לעשות את זה בדרך הבטוחה, השמרנית, והמשעממת ביותר.

בואו נגיד שנאלצתם להאזיןבריכוז רב לחדש של קייטי פרי כמות בלתי סבירה של פעמים. ובואו נגיד שכעת המוח שלכם מאיים לקרוס לתוך עצמו כמו סופלה. אז הנה מגיע האלבום השלישי והנפלא של Son Lux להזכיר לכם כמה עשיר ומעניין יכול להיות כל העניין הזה של מוזיקה. ריאן לוט הוא מוזיקאי עם הכשרה קלאסית ששיתף פעולה לא פעם עם סופיאן סטיבנס בהרכבים משתנים, ואפשר לשמוע את זה ביצירה שלו מהרגע הראשון. כמו סטיבנס גם הוא מוזיקאי שמכיר בחשיבות של מלאכת התזמור, ויודע איך לפתח פראזות פשוטות ונוגעות לקטעים רב שכבתיים ומלאי עניין. "Lanterns" החדש שלו הוא אלבום נדיב ומגוון. קצת פולק, קצת אר' אנ' בי, קצת אינדי רוק, קצת סינת' פופ, קצת אוונגרד, קצת מוזיקה קוראלית ובלב הסלט הזה הקול הצנוע והיפה של לוט שומר על הפוקוס במרכז היריעה המתרחבת. האלבום כולו זורם השבוע חופשי ב-NPR, אז זה הזמן להרים אוזניות:

לפעמים נדמה שהאינדי הפך למצעד אינסופי של זוגות זהים של יוצרי אר' אנ' בי אפל ומינימליסטי. הוא מפיק את השירים, לה יש קול מעושן ועצמות בולטות, אתם מכירים את הסיפור. בתוך האקלים הזה Teen Girl Scientist Monthlyהם משב רוח מרענן במיוחד. אין בהם שום דבר חדשני – סתם אחלה פאוור פופ קליט שמבוצע היטב. השירים של TGSM הם מה שתיכוניסטים בטלוויזיה שמים ברקע של המסיבה שעומדת לצאת משליטה. מכירים את השיר המקפיץ שמתחיל רגע אחרי ששני הגיבורים שלנו (הנוירוטי הלחוץ, והלוזר עם הביטחון העצמי המוגזם) אומרים באותו זמן "Road trip!"? אז ב"Modern Dances" יש עשרה כאלה.

יש אמנים שמאיימים לבלוע אותך שלם. כאלה ששיר אחד שלהם הופך ברגע לאובססיה של חודשים. תקופות שלמות שבהם אתה שומע רק דילן, רק פרינס, רק ניק דרייק. אליוט סמית' שהתאבד השבוע לפני עשור היה מהאמנים האלה. יוצר שקשה לפתוח איתו פלייליסט כי מה אפשר לשמוע אחרי אליוט סמית' חוץ מעוד אליוט סמית'? אין שיר שנכון להכניס כאן כדי לציין את האבידה של אחד מכותבי השירים הגדולים של זמננו, הרי מכלול היצירה העדין והמלנכולי של סמית' היווה כתובת אחת ארוכה על הקיר. אז הנה חלק אחד קטן רק כדי לזכור להודות על כל מה שסמית' הספיק לתת לנו שלפני שלא עמד עוד בכאב.

כמה פשוט ככה מבריק. השטאנץ המוכר והעייף של פרצופים שונים ששרים את השיר הופך שוב למהפנט בזכות החלפת הפנים בכל פריים. קשה להפסיק לעצור את הקליפ אקראית רק כדי לחשוף לרגע עוד דמות. אה כן, וגם השיר יפה למדי.

אוקי זה כבר לא מצחיק. לא בטוח איך אסתטיקת "השפל הגדול" הזאת הפכה להיות פופולרית כל כך אבל הסיפור הזה חייב להפסיק. מספיק שלייקסים, מספיק בנג'ואים, מספיק מחיאות כפיים קצובות, מספיק אבק דרכים פוטוגני. הדבר הזה הפך להיות ההגדרה החדשה למוזיקה "אמינה", או "אמיתית" או "שורשית" או אלוהים יודע מה והכל באשמת מאמפורד אנד סאנס והלומינירס עם ה"הו היי" שלהם. יש משהו כל כך מדכא בכל הילדים חסרי הדאגות מלונדון ו-LA שמנכסים לעצמם מאפיין אחד סוחף מתוך ז'אנר עם מסורת עשירה כל כך שהולכת לאיבוד. כל השירים האלה בסדר, באמת (טוב, חוץ מפיטבול. מי שומע את זה? למה אתה שונא את עצמך?) אבל הגיע הזמן שהמאמפורדיזציה הזאת של הפופ תפנה את מקומה לטרנד הבא.

גזר הדין: די.

השיר הטוב ביותר מ-EP הבכורה של כותב השירים האירי הזה הוא פיסה אמינה של בלוז גוספל רדוף ומהדהד. מרשים לגמרי.

קאבר דרמטי לשיר של Kavinsky שאולי יהיה לכם מוכר מהפסקול של "דרייב". העיבוד מבוסס הפסנתר והקול העבה והיפה של הנה ריד מתקרבים מאוד לגבול השמאלץ אבל לא עוברים אותו.

הנה זה – שיר מוצלח ראשון מהאלבום הבא של ליידי גאגא. כשהיא רוצה היא יכולה.

My Darling Fury הגיעו ממש לאחרונה ליעד שהציבו בגיוס כספים חברתי להפצת אלבום הבכורה שלהם. שירים כמו זה הם הסיבה.