הידד. עוד ריאליטי תכנית שירה. עוד סרטון היכרות עם מתמודד חייכן שיש לו כל מיני תחביבים מרתקים ואימא שמספרת בדמעות שהוא שר מגיל שלוש. עוד שוטים של תורים ארוכים לאודישנים. עוד שופטים מתקוטטים אבל בעצם חברים אבל בעצם מתקוטטים אבל בעצם הוצאנו סינגל חדש חפשו בחנויות. האם נעמוד בזה בכלל? וכמה ילדונים מזמרים בכלל נשארו במדינה הזאת? ועוד כשלוקחים בחשבון ששומרים את חלקם לעונה הבאה של "דה וויס"? אלוהים, יש גם "דה וויס". יש גם פאקינג "דה וויס".
טוב, בלי פאניקה. בינתיים אנחנו נמחצים בעיקר בין "הכוכב הבא" לבין "אקס פקטור", ואין ברירה אלא להשוות - ובינתיים נראה ש"אקס פקטור" מועכת את "הכוכב הבא" כמו מתמודד שנמעך תחת מסך שירד עליו מהר מדי: היא נוצצת יותר, זורמת יותר, אמריקאית יותר. ערוכה באופן הרבה יותר כיפי וקצבי, לעומת שיחות הסלון הנמרחות בחדר האודישנים של "הכוכב הבא".
יש גם משהו הרבה יותר מתגמל באודישן שנערך מול קהל (או כמו שבר רפאלי אומרת "קא-אל!"), שמגיב מיידית לקרקס החייזרי של חיליק כהן או להפתעה הסוזן-בוילית של רוז המטפלת הפיליפינית, בלי שיסננו להם את ההתרשמות דרך וי.טי.אר מקדים. פתאום הביצוע הכפול של כל מתמודד ב"הכוכב הבא", אחד באודישן המוקדם ואחד מול הקהל, נראה כבד ומיותר. הבנו, אתה שר, נו כבר מד אחוזים מחורבן תטפס ל-70 אחוז ונגמור עם זה לפני שהתמונה המרחפת של רני רהב תבקע מהמסך. באשר לסאגת בר-או-אסתי העקובה מדם של ציוצים בטוויטר - דעתי היא שוואטאבר. שתיהן לא משהו, לא מעלות ולא מזיקות, בעיקר עומדות שם ומבשרות לאומה ש-"שיואו". רק שבר עושה את זה באולם ההמתנה בתפקיד המנחה, ואסתי עושה את זה בחדר המצב בתפקיד הזאתי בחדר מצב.
אז כן, "אקס" פקטור זורמת יותר, אבל כדי שהעסק יתקתק בכזו יעילות היה צריך לשייף קצוות מחוספסים, ולפעמים שייפו יותר מדי. עברי לידר ושירי מימון נראים נהדר באמריקאית, ולכבוד האירוע גם רמי פורטיס שם את פפיון הממלכתיות שלו. "בפעם הראשונה! המשוגע הלאומי! מחבק את הממסד!" מכריז הקריין, ופורטיס מחרחר מול קהל של ילדות בנות 11 שגולשות באייפון - "אתם מוכנים לשיגעון?!?!?!" - ואחר כך פוסל בנחת מתמודד צרחן כי הוא בא "לשמוע אנשים ששרים" וזה לא יפה לצרוח ככה על במה כמו פושטק. "אני כבר התבגרתי, גם אתה צריך להתבגר", הוא אומר באבהיות למשוגע בחליפת שנדלירים ולוגם מים חמים עם מעט לימון.
לא שציפינו לקצת אדג' ב"אקס פקטור", לאמריקאיות יש מחיר, וזה מה שכל כך מעייף בז'אנר הזה. כי זה לא שיהב טווסי חובב הדיוות לא חמוד, וזה לא שרוז הפיליפינית שהגשימה חלום לא מרגשת, וזה לא שלהקת כיפה לייב... טוב הם ספציפית באמת לא ולא ברור מי נתן לדבר הזה לברוח מהחזרות של חודש ארגון בסניף ולהכפיש את המגזר בפרהסיה. אבל אנחנו עייפים. כבר קשה לנו להתרגש אחרי כל כך הרבה נערות עצומות עיניים ששרות אדל ונערים עצומי גיטרה ששרים עידן רייכל. ועולה עליהם המסך ומסתובב עליהם הכיסא ונפתחת מעליהם התקרה ונושרים עליהם שבלולים או מה שלא יהיה הגימיק זאת עדיין עוד תכנית שירה, וגם אם היא ערוכה היטב וגם אם העיניים של בר כחולות, זה לא עוזר: נמאס לנו. זה היה נחמד לפני עשור, כשעוד אמרנו "וואו, ואנחנו אשכרה מצביעים להם מהבית?", אבל עכשיו זה כבר מוגזם. ואם לצטט את השופט פורטיס, אנחנו כבר התבגרנו, עכשיו אתם צריכים. אתם כבר נראים מגוחך עם חליפת השנדלירים הזאת.