"הרשות החמישית": הסרט על מייסד וויקיליקס לא משעמם אבל גם לא מוצלח

עונת הפרסים תמיד מלאה סרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, אבל השנה מלמדים הנתונים כי הכמות גדולה פי שניים מן הרגיל. בסוף השבוע האחרון התחזקה המגמה הזו, עם עלייתו בארץ של "הרשות החמישית" – דרמה מבית היוצר של הבמאי ביל קונדון, המציגה את סיפורו של ג'וליאן אסאנג', האיש שמאחורי וויקיליקס.

למעשה, אפשר לומר כי יותר מאשר שזה סרט על אסאנג', זה סרט נגדו – "הרשות החמישית" מתבסס על עדותו של דניאל דומשיט-ברג הגרמני, שבתחילה היה יד ימינו של הגיבור, אך הסתכסך עמו. כנהוג בימינו, הוא נקם בו באמצעות ספר מלא השמצות, המתאר את האקטיביסט האוסטרלי כמי שהשכיל לשכלל את עולם ההדלפות הווירטואלי באופן שהביך את גדולי הצבאות והממשלות, אך גם כפסיכופת שעם הזמן איבד שליטה על עצמו ועל מפעל חייו, ובסופו של דבר אולי גרם יותר נזק מאשר תועלת.

אם כך, "הרשות החמישית" לא רק משתלב בטרנד הביוגרפיות המתעצם, אלא גם בשתי מגמות אופנתיות אחרות: ראשית, כמובן, דרמות המתארות גיקים של מחשבים כגיבורי תרבות – למשל, "הרשת החברתית" ו"מאניבול"; נוסף לכך, הוא גם חוליה נוספת בשרשרת של סרטים על לוחמים נגד הממסד, שכל כך התאהבו בדימוי של עצמם עד ששכחו מה המטרה שלשמה יצאו לדרך והתרכזו רק בפולחן האישיות שלהם – למשל, "קרלוס" או "כנופיית באדר-מיינהוף".

בכל הסרטים הנ"ל, מעבר לחומרי הגלם המעניינים, היו שלוש מעלות שהקנו להם ערך אמנותי מעבר לסיפור המסגרת האטרקטיבי: הם הצליחו לבנות איזושהי דרמה מסביב לעובדות היבשות, מצאו שפה קולנועית מקורית שהתאימה לאופי של הגיבורים והעלילה, ובמקום להסתפק בהצגת העובדות לאשורן, ניסחו איזושהי פואנטה שהעניקה להתרחשויות משמעות.

אך ב"הרשות החמישית", למרבה הצער, אין את כל זה. אמנם, קונדון הוא במאי מיומן, בנדיקט קמברבאץ' עושה עבודה מעולה כאסאנג' וכך גם דניאל ברוהל כדומשיט-ברג. לכן, בסך הכל התוצאה רהוטה, קולחת ולא משעממת, אבל גם לא מעניינת יותר מצפייה בכתבת מגזין או קריאת ערך ויקיפדיה על הנושא
.
הסרט דווקא כן מנסה להיות יותר מזה, אך נכשל בכך ביד גסה. הוא מתיימר לחדור לנפשו המסוכסכת של הגיבור ולחזור לטראומות ילדותו (התבגרותו בכת). אך הדבר נעשה באופן אגבי וקלוש שהולך לאיבוד בהררי המידע שיש בתסריט, ולכן זהו ממד מיותר שלא מוסיף דבר. חלש עוד יותר הוא הניסיון לתאר את הדרמות בחייו האישיים של דומשיט-ברג, המתקשה לזגזג בין שתי הנאמנויות השונות שלו: לאסאנג' התובעני, וליקירת לבו, הדורשת גם היא זמן איכות איתו. מגלמת אותה אליסיה ויקנדר, שחקנית מענגת ועסיסית בדרך כלל, אך כאן כל מה שנדרש ממנה הוא לשכב על המיטה ולעשות פרצוף במידות שונות של חמיצות, מה שהופך את הדמות שלה ואת קו העלילה הזה בכלל למגוחך ועלוב.

נוסף לכך, "הרשות החמישית" אמנם עשוי ביעילות, אבל נראה כמו ערבוב של עשרות יצירות קולנועיות קודמות מסוגו. סתם לדוגמה, אחד מרגעי השיא שלו מתאר פעולה להצלת מקור של הממשלה האמריקאית במזרח התיכון, שחייו עומדים בסכנה בעקבות החשיפות של וויקיליקס. בקטע הזה, לדוגמה, נדמה שקונדון פשוט מחקה את "ארגו" בלי מאמץ מיוחד. אסאנג' מצא דרכים חדשות להעביר מידע, ולכן אפשר היה לצפות שגם הסרט על אודותיו יחפש כאלה, אך הוא נטול שאר רוח ומסתכם באוסף של קלישאות.

מעבר לכל זה, יש לסרט גם בעיה חמורה יותר: קונדון משכיל כאן לדחוס בקצביות כמות עצומה של אינפורמציה, אך בסיכומו של דבר, עולה השאלה – למה כל זה היה טוב? מעבר לצורך של הוליווד לסמן וי על עוד סיפור אמיתי שהביאה אל הבד, איזה ערך בעצם יש ל"רשות החמישית", ומה אפשר ללמוד ממנו?

יש בסרט אינספור התרחשויות, דמויות, ודיאלוגים, אבל אין בו רבדים בכלל, והוא לא משכיל להשתמש בכל מה שקורה בו כדי להגיד משהו על הגיבור או על העולם שבו פעל. הבמאי משול לטבח שמניח בפיו של הסועד קציץ בשר גדול ונטול עצמות, אך גם חסר טעם. למרות הכישרונות של המעורבים במלאכה, לתוצאה הסופית אין אופי או עוקץ, והיא זניחה לחלוטין.

למעשה, ההבטים המעניינים ביותר ב"הרשות החמישית" לא נמצאים בו עצמו, אלא במה שקרה מסביבו: אסאנג' לימד אותנו עד כמה הדלפות יכולות להיות מיידיות וקטלניות, וגם יוצרי הסרט למדו זאת על בשרם. עד לפני הקרנתו בפסטיבל טורונטו הוא נחשב למועמד פוטנציאלי לאוסקר, אך רגע לאחר בכורתו הכושלת, התפשטו הדיווחים על רמתו הבינונית במהירות האופיינית לעידן וויקיליקס. ממש בין לילה, הוא הפך ממי שקוטלג כאחד הפרויקטים הקולנועיים המעניינים של העונה למי שנחשב כאחת האכזבות הגדולות שלה, ובהתאם לכך ספג כישלון קופתי במדינות בהן הופץ עד כה.

כל זה, ככל הנראה, לשביעות רצונו של גיבור הביוגרפיה הזו – שמן הסתם התנגד להפקה מלכתחילה, ואף שלח לקמברבאץ' מכתב ארוך כדי לשכנע אותו להתנער ממנה. עכשיו, ממקום מחבואו, הוא יכול להיות רגוע: אמנם יש כאן שפע רכילות מביכה לגביו, אבל זה לא כל כך נורא מבחינתו, כי לאור כישלון הסרט, מעטים נחשפו ועוד ייחשפו אליה. כפי שמייסד וויקיליקס יודע טוב מכולם, השאלה האמיתית כיום היא לא איזה מידע יש לך אלא לכמה אנשים אתה מצליח להפיץ אותו, ובכל הקשור להפצה ותהודה, ליוצרים של "הרשות החמישית" יש עוד הרבה מה ללמוד מאסאנג'.