לא-אחידה-ברמתה ככל שתהיה ועל אף רגעים מעניינים יותר ופחות, הופעתה של להקת הפוסט פאנק המאוד נחשבת Wire הייתה טובה ולפרקים אף טובה מאוד. ייתכן שהתאכזב קלות מי שהגיע רק בכדי לחזות בלהקה הבריטית ההיא שהוא מכיר מרשימות הלהקות המשפיעות על הפאנק והרוק: הרי מחד, כמעט ולא זכינו בביצועים של שירים מוכרים יותר של ההרכב, כלומר אלו שנכללים בשלושת אלבומיו הראשונים מסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80; מאידך, קיבלנו ועוד איך תצוגה של להקה ששומרת על אופי לא נוסטלגי ובלתי מתפשר, להקה שלא באה לרצות את הקהל אלא בעיקר כדי לקדם את "Change Becomes Us", אלבומה החדש והמצוין.
וכפי שמעיד שם האלבום החדש שלה, Wire היא להקה שלא נתקעת בעברה המפואר. יותר מזה, היא כזו שההווה שלה מיטיב עמה. האלבום שאותו היא מקדמת השנה משלב עבר והווה בצורה נהדרת, שכן הוא כולל עיבודים מחודשים לסקיצות שנכתבו לראשונה בסביבות 1980, ושבוצעו רק בהופעות חיות. כעת אותן סקיצות זוכות לטיפול של 35 שנות ניסיון וחדשנות מוזיקלית. הסגנון תואם את האמנות שמעטרת את עטיפות רבים מאלבומיה: מינימליסטי ומעוצב ארכיטקטורה מודרנית של גיטרות ותופים.
לצלילי קטע אמביינטי שנשמע ברמקולים של הבארבי, עלו קולין ניומן ולהקתו לבמה ופתחו את ההופעה ללא הקדמות מיותרות עם הקטע "Drill", שיצא לראשונה ב-1986. אחריו הגיע רצף שירים חדשים ובהם "Doubles and trebles" מהחדש בביצוע מהודק, "Blogging like Jesus" שאותו בינתיים ניסו רק בהופעות ו"Magic bullet", אף הוא מהאלבום האחרון.
נוסף לניומן, על הבמה כיסחו בדיוק ובתיאום רב רוברט גריי (תופים) וגראהם לואיס (בס, שירה) ממקימי הלהקה, והחבר החדש והצעיר בהרבה מהם, הגיטריסט מת'יו סימס. סימס בלט בהופעתו, לא רק משום שהיה היחיד בעל שיער ארוך לעומת שלושת המקריחים שאתו, אלא גם כי הרשה לעצמו להתפרע קצת על הבמה. נדמה שלא היה לו קל עם האיפוק של האבות המייסדים. הקלידן המבריק טים לואיס (שידוע בכינויThighpaulsandra , וניגן בין היתר ב-Coil וספיריטואלייזד), לא הגיע להופעה למרות שהוא נוהג להופיע עמם לאחרונה באירופה.
חברי הלהקה לא החליפו מלה זה עם זה לכל אורך ההופעה, כמעט ולא נעו על הבמה והמעיטו מאוד במחוות לקהל. מקסימום "תודה" או "זה שיר חדש". הדינמיקה ביניהם באה לידי ביטוי בעיקר בנגינה עצמה. אם לא היה מדובר בלהקה שניכור הוא אחד ממאפייניה, אולי זה היה מפריע למישהו. בין השירים שכן לקוחים מ"הימים ההם" ביצעה Wire את "Another The Letter" (מתוך האלבום השני, "Missing Chairs") ואת "Map Ref. 41°N 93°W" (מתוך השלישי "154").
הביצוע של "Stealth of a Stork" המהיר היה מעורר ובין הקטעים הבולטים בהופעה שבכל זאת סבלה מהיותה מעט רובוטית וקרה. אך הקרח נשבר עם ההדרן, שכלל כמה קטעים עם נגינת גיטרות מחרפות נפש; תחילה חזרה הלהקה לבצע את "Comet" עם השירה הכמעט גותית ואת "Spent" (שניהם מתוך "Send" שיצא ב-2003). ואז, להפתעת רבים, קרא ניומן לאורחים לעלות לבמה לביצוע מה שהלהקה מכנה "The Pink Flag Orchestra". לא פחות מ-15 גיטריסטים ובסיסטים מהביצה המקומית זכו בכבוד לעשות רעש עם Wire בקטע שחתם את ההופעה. זהו מנהג ש-Wire מקיימת בערים רבות שבהן היא מופיעה.
ראשונה עלתה המוזיקאית מלכה שפיגל, שהיא גם בת זוגו של ניומן מאז ימיה במינימל קומפקט (הרכב שאת אלבומו "Raging Souls" ניומן הפיק). מיד אחריה באו לקפץ ולפרוט על כליהם אורי פרוסט, אור אדרי, גידי רז, אסף ת'גר, ג'קי המאממת, מיה פרי, זואי פולנסקי, רועי מרגלית, נטע פולטורק, אבישג כהן רודריגז ואור רימר. ואיך כל זה נשמע? רועש. מאוד. אבל שמח.
