הייתי צריכה לשמוע לאו?קס?נ?ה. היתה לה הרגשה לא?טובה. עוד לפני שהתחיל בלגן גדול היא הודיעה לי שב??קיץ אנחנו חוזרות לאוקראינה.
איך שנגמר פסחא, אני מזמינה בשביל שתינו כרטיסי טיסה, אמרה.
למה, ק?ס?נ?יצ?'ק?ה, נבהלתי. את לא צריכה, אני בעצמי
לא, היא אמרה. את בעצמך שום דבר. מזמן הבנתי. אם את לא נוסעת עכשיו אתי, את כבר נשארת כאן.
היא דפקה ב??יד שלה על שולחן.
ושתדעי לך, איימה, שזאת פעם ראשונה שאני אומרת לך, אבל גם פעם אחרונה.
אבל פעם אחרונה זאת, לא באמת היתה אחרונה. היתה עוד פעם, כשדברים כבר הסתבכו, ואז היא ממש התרגזה, לא כמו עכשיו, שראו בקלות שהיא מתאמצת לכעוס רק בשביל להשפיע עלי.
פ?ס?יו?, אמרה ברוסית, כאילו שמדברת בשם איזה שלטונות, ולא כי אולי חס?רה לה מלה נכונה באוקראינית, עכשיו אנחנו הולכות ל?שוק, ומחר את מודיעה לכולם.
מ?ל?י תהרוג אותי, אמרתי.
שטויות. היא תשמח בשבילך.
תשמח? היא לא מסתדרת בלעדי. והיא לא יודעת שום דבר. איך אני אסביר לה?
אל תסבירי כלום. ככה. את נוסעת ודי. תגידי שיש לך בעיות ב??משפחה. את יודעת מה? יותר טוב שלא תגידי כלום - כמה שפחות ככה יותר טוב. תשאירי לה את נ?ס?ט?י?ה.
נסטיה? השתגעת? ראית פעם איך היא עובדת? יותר מלכלכת ממנקה.
תעשי מה שאת מבינה.
או?קס?נ?ה יותר גדולה ממני בעשרים שנה. בעל שלה נעלם לה כבר לפני שנים כמו אדים מקומקום והשאיר אותה עם שני ילדים. ילד גדול, שבעוד כמה חודשים משתחרר שם מ?צבא, רוצה להתחתן באוגוסט. חברה שלו בהיריון. ב??התחלה חשבתי שבגלל זה היא פתאום רוצה כל?כך לחזור. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי סתם נמאס לה, כמו שאמרה, ואולי היא באמת דואגת בגללי.
אם את עוזבת, ניסיתי להפחיד אותה, את לא יכולה יותר לחזור לכאן. הם מסתכלים בשבעים עיניים. גם עם פספורט חדש תיכף יגלו שזאת את.
אם אני בכלל רוצה לחזור, אמרה. אני כבר אסתדר. ולך לא צריך להיות אכפת אם כן אפשר לחזור או לא.
לא עניתי.
אל תעשי לי פרצוף ואל תצטערי, ניחמה אותי. אין לך מה לעשות כאן יותר.
איפה אני אמצא שם עבודה? לחשתי. בטן שלי התחילה לכאוב, והרגשתי מין חולשה ב??רגליים.
מה את מדברת שטויות? צעקה או?קס?נ?ה. ילדה כמו שאת, בת עשרים?ושבע, עם ראש שיש לך - לא הגיע זמן שתלמדי מקצוע של בנאדם? שבעל שלך יעבוד! שאמא שלו תעבוד! שאמא שלך! מה, הם חולים שהם התרגלו שאת ככה מאכילה אותם? מה הם חושבים, שכל חיים שלך את תנקי בית?שימושים של אנשים זרים?
"בית?שימושים" אמרה בעברית. ככה היא בוחרת מלים, מתאימה אותן כמו נעליים לשמלה: בשביל זיכרונות יש לה אוקראינית, בשביל החלטות חשובות רוסית, בשביל חומרי?ניקוי ושמות של חדרים - עברית. ואלה לא כל שפות שלה. קרה פעם ששרתי לעצמי איזה שורה בפולנית, סתם נכנסה לי ב??ראש, מימים שהייתי בחורה ובשבת?ראשון הייתי עוברת גבול ברכבת עם פ??ק?טים סיגריות מתחת למעיל גדול וחוזרת עם כסף לכל משפחה - אז שרתי לי בפולנית ואל תשאלו איזה פרצוף היא עשתה! התיישרה עם כל גוף שלה והביטה עלי כאילו שנותנת לי פקודה לקפל ולהכניס ל?ארון, למגירה הכי עמוקה.
תסלחי לי מאוד! היא אמרה. טינופת כזאת אני לא מוכנה לשמוע!
אפשר לחשוב שלא ידעתי מה באמת מפריע לה. לא כזה מסובך. עד היום נשארו לה סימנים בכל גוף ממכות שפולני שלה היה מרביץ לה עד שמשטרה תפסה אותו על משהו אחר, איזה הברחות, וזרקה אותו ל?פ?ו?לניה, ושם כבר חיכתה לו רשימה ארוכה של חטאים, שבגללה הוא גמר בבית?סוהר, וזה גם היה סוף של סיפור שלו איתה.
אבל שתקתי ועשיתי את עצמי לא?מבינה.
הרבה פעמים אני עושה את עצמי לא?מבינה. ככה אנשים לא כועסים עלי גם אם הם אמרו על עצמם דברים מאוד פרטיים שאחר?כך רוצים לבלוע בחזרה. אני רואה ב??עיניים שלהם מחשבה: נו, זאת, איך שלא יהיה, היא כמו ש??קיר, שום דבר היא לא תופסת ממה שמדברים. אבל אני יש לי ב??ראש כמו מכונה ששואבת כל דבר פנימה ואף מלה לא נושרת ממנה החוצה. אפילו לא ל?חברות הכי טובות שלי. אפילו לא ל?משפחה.
יש ימים שכבר מתפוצץ לי מוח מרוב דיבורים וצעקות ובכי של אחרים, ואני מתחננת אל עצמי: תוציאי, תוציאי, תזרקי, מה את צריכה את כל זה? זה לא שלך! מה את, מחסן של כולם? אבל שום דבר לא עוזר. אם היו מציירים אותי, היו רואים גוף קטן של אשה, ומעליו מודבק צוואר דק, שמחובר אליו ראש ענקי סגור על מנעול, מלא רעש של זרים, שמעורבבים בו חתיכות של געגועים וכעס, עלבונות וזיכרונות, צער וחרטה - שלהם, לא שלי, אני על מה יש לי בכלל להתחרט? ולמי יש זמן?
ידיים שלי כבר התקלפו מתחת ל?כ?פפות?גומי, אבל לא נורא. בית?שימוש הבריק לי מול עיניים ולא הייתי צריכה לחשוב על שום דבר. ככה כולם כאן אוהבים בית?שימושים שלהם. אליהם יש להם חולשה במיוחד. שיהיה בלגן ב??ח?דר?ילדים, לכלוך בכל?מיני ארונות העיקר שבית?שימושים יבריקו מניקיון.
שיפשפתי בכוח ושטפתי בהמון מים. אין לנו הרבה מים, אומרת לי מלי תמיד. תחסכי, ס?ל?אב?ה. אבל ברגע שהיא יצאה מבית מילאתי מיד דלי ועוד דלי, וזרמים של ירוק חלש עם טיפ??טיפה קצף נשפכו לי קרירים ונעימים על אצבעות רגליים.
ואז רקדתי לי בשקט, לאט, עם מגב וסמרטוט, כמו זו?לו?ש??ק?ה שמנקה וילה של אמא חורגת. קודם עשיתי שלוליות, אחר?כך דרכתי ב??אמצע בזהירות, ורק אז, כשהכל מסביב היה כאילו איזה נהר נכנס לסלון, ש??ט?ת??י מגב כמו סירה, אחת ושתיים, וסחטתי סמרטוט פעם ועוד פעם, ורק בסוף ניגבתי בתנועה רחבה.
רוח ממזגן ייבשה רטיבות, ונהיה קריר, וריח טוב טיפס מרצפה, וחלונות נ?צ?נ?צ?נ?צו? להם מניקיון, ואני הורדתי תריסים לאט. וש??קט. רק ציפור אחת על עץ ציפצפה כאילו דחוף לה מאוד להודיע משהו לכל עולם.
אחרי שבית שטוף לגמרי אני תמיד עולה ל?קומה שנייה של דירה שלה ויוצאת ל?גג ומורידה מחבל בגדים יבשים. כשמלי ב??בית היא אומרת לי שיותר טוב לשים כביסה ב??מייבש, אבל אני לא מחליפה בשום דבר אחר חום של שמש חזקה שיש כאן. הכי הרבה מעבירה מ?חבל לכמה דקות ב??מייבש שתהיה מרוצה. כשאני גומרת לאסוף, ויורדת עם בגדים על כתפיים, אני נושמת מהם בושם של מרכך. תשימי ממנו רק קצת, טיפה, אומרת מלי, את מגזימה. אבל אני שופכת ל?תא של מכונת?כביסה יד מל?אה מחומר שהיא קונה עם ריח כזה כמו של יסמין, כי רק ככה ריח שלו נדבק ל?ב??ד. אני הלוא יודעת שכשהיא מוציאה לה חולצה מארון, היא בעצמה מריחה אותה, ואז היא נראית שמחה, ובכל אופן, היא אפילו פעם אחת לא התלוננה אצלי על ריח.
רק אחרי איזה שעה החזרתי שטיחים מגולגלים ל?מקום. בינתיים היה לי נעים להביט על צל. עצלן כזה, שוכב על רצפה לכל צד וכאילו עושה טובה שנותן לקשט אותו לקרניים דקות של שמש מרווחים של תריסים. ובכל פעם שרוח עוברת - משתחווים ענפים בחוץ בריקוד מאוד מנומס, וקרניים של שמש מתחבאות ומציצות, ומתחבאות ועוד פעם מציצות, ו?ב??סוף מביטות אלי ו?מ?צ?מ?צו?ת כמו איזה חתול שבע. ואז סימן שכל דבר בסדר ואפשר להירגע.
העמדתי על שולחן ספל קפה שחור חזק וצלחת עם שתי עוגיות וניל שמודבקים עליהן גרגירים גדולים ומבריקים של סוכר לבן. מתחתי על ספה רגליים שלי, יחפות. חוץ ממני אין אף?אחד. מלי נסעה, ואני הייתי כאן לשמור על שנ?י חתולים עצלנים שלה, להשקות עציצים, ולהשאיר לה בית כמו שהיא אוהבת. ידעתי שהיא תגיד כשתיכנס שכמה טוב לחזור הביתה ולהריח ניקיון. מה, עוד פעם גיהצת מצעים? את משוגעת. אבל שלא תעשה את עצמה. זה בסדר גמור מבחינתה.
הם אצלה רק בלבן כל סדינים וציפות וציפיות. כמו אצל סבתא סו?פיה שלי, ס?ט?רו?כ?ה ב??כפר, רק מסוג חדש ובלי פתח כזה שרואים ממנו ציפוי?משי אדום?חלק של שמיכה. כשהייתי קטנה הייתי מלטפת אותו ב??לילה עד שנרדמתי, ואז לא קמתי אפילו כשתרנגול של סבתא העיר אותי. רק כשהייתי שומעת שהיא סוחבת רגליים כבדות שלה ב??מסדרון, ותיכף אחרי זה שהיא פותחת דלת, ואז הרגשתי שהיא מגיעה אלי ומלטפת ומנשקת לי כל פנים שלי רק אז הייתי מרשה ל?עיניים להיפתח וקמה והולכת אחריה לאן שהיא לוקחת אותי: להתרחץ בגיגית של כביסה ולהסתרק במסרק עבה ולראות ב??ראי צמות שלי קשורות בסרט אדום ענקי, ואחרי הכנות כאלה לשבת לאכול ק?אש??ה מתוקה.
שני חתולים היו לסבתא. ש??א, ש??א, קו?ט?ק?י ד?ב?ה, היא היתה שרה לי לפני שינה, שני חתולים לסלאב?צ'קה קטנה. שחורים?לבנים ורזים וזריזים הם היו, ושניים של מלי עגולים ושעירים ובקושי זזים מחדר לחדר, וסירסו אותם בשביל שלא יהיו להם צרות ב??חיים, ככה אפילו חתולות לא מעניינות אותם.
ל?קו?ט?ק?י?ד?ב?ה לא היו שמות. סבתא קראה להם חתולות אפילו שהם היו בחורים. והם תפסו עכברים ואכלו שאריות משולחן. וכאן, שני אלה עם שמות של ב??נ?אד?מים, ניוטון ופיתגורס - אני חושבת שאפילו לפני שעשו להם ניתוח לא יכלו לדעת עליהם מה הם, בחור או בחורה, ואם תשאלו אותי, גם להם?בעצמם אין מושג. ומשאריות אפשר לשכוח! מלי נותנת להם רק אוכל מיוחד, אוכל שלהם מקופסה.
פ??י?ת?י, פיתי פיתי פיתי, קראתי. מספיק, תיכנסו הביתה. עשר בלילה, אני כבר עייפה. נ?יו?טו?נ?י, פיתי, תאכלו כבר, שני מפונקים. אחר?כך צללתי לאט ב??אמבטיה, ומשם הלכתי לישון בחדר קטן עם מיטה הכי רכה ונעימה. על?יד מיטה עומד ס?ק?ר?ט?ר צבוע בלבן עם ורדים אדומים ב??צדדים, ועל מדף?כתיבה שנפתח אצלו למעלה מסודרות צנצנות מזכוכית שקופה ודקה, כמו שהיו פעם לגברות מגונדרות שכתבו מכתבים בנוצה.
את כל קשקושים יפים אלה היא קנתה בשוק פרעושים ביפו ביותר כסף ממה שיש לה בשביל בת שלה עלמה. אבל עלמה, כמה חודשים אחרי שגמרה בית?ספר והתגייסה ל?צבא, עברה לגור אצל אבא שלה, ומשם עברה לבאר?שבע, ללמוד שם ב??אוניברסיטה להיות רופאה כמו אבא שלה. כל דבר שמלי אומרת או עושה מעצבן אותה, אבל דוקטור שו?קי נוסבאום, שבקושי מוציא מלה מ?פ??ה אם לא מדבר על עצמו, וילד בכיין שנולד לו מאשה צעירה שלא מפסיקה לדבר בקול מונוטוני של מסור חשמלי, ולאט, מלה אחרי מלה הם לא מפריעים לה בכלל.
עטפתי גוף בשמיכה רכה של עלמה וראש שלי שקע עייף בכרית ענקית שלה. זה היה לילה מאלה שלא הייתי צריכה לחזור ל?דירה חדר?וחצי ומרפסת סגורה בפרדס כ"ץ, שממולאת בכל דברים של אוקסנה ושל נסטיה ושלי, ואחרי שכבר לא היה מקום ב??ארון דחפנו גם קצת ב??קרטונים מתחת ל?מיטות שתיים רגילות ואחת ספה שנפתחת - וגם תמיד מסריח שם מסיגריות שמעשן ו?ל?אדי, חבר של נסטיה. פה אני יכולה לנשום קצת אוויר נקי.
חוצפן ו?ל?אדי זה. חושב שכמה שקיות עם ירקות ופירות לא מי?יודע?מה, שהוא מביא כל יום שישי מחנות ב??שו?ק שהוא עובד שם, נותנות לו רשות לשבת אצלנו כמעט בכל ערב, ועוד בלי חולצה ועם רגליים למעלה. יושב ב??מרפסת שסגרו אותה בתריסים מפלסטיק ירוק ואנחנו סידרנו שם שתי כורסאות ושולחן - יושב לו ושותה בירה בלי חשבון ומתופף על שולחן יחד עם טלוויזיה, ופתאום צורח בקול צרוד: ה?י, ה?י, ה?י סו?קו?ל?י. עד שאני כבר מצליחה להירדם ב??רעש של טלוויזיה ושל מכוניות שעוברות ב??כביש במהירות ושל אוטובוס שעוצר ב??תחנה ממש מתחת ל?דירה ובטרטור של מזגן שמתחת שלו רק אוקסנה מסוגלת לישון, כי לה שום דבר לא אכפת, כמו אבן היא ישנה - הנה בא ה?י סו?קו?ל?י שלו ואני קופצת ממיטה מרוב בהלה. לוקח לי שעה להירדם בחזרה.
אבל אצל מלי זה אחרת. אני נושמת לאט ונהנית מכל רגע. שקט כאן מסביב כמו אצל סבתא סופיה ב??כפר, בקושי נפנופים של איזה כנפיים. עטלפים, אני חושבת, שבאים מתחת ל?חלון גדול של סלון לאכול מעץ פרי צהוב?מתוק שאף?אחד לא קטף ולא אכל ב??קיץ והוא נרקב על ענפים.
בסוף נגמרו גם כנפיים ואני נרדמתי - מי יודע לכמה זמן? כאילו אפילו לחודש שלם.
אישה זרה/ אבירמה גולן, הוצאת הספריה החדשה, 255 עמודים