M.I.A Matangi
MIA יודעת איך לעלות לבן-אדם על העצבים. כיוצרת אין ספק שהיא יודעת לקרוא את מפת הפופ, לגייס את המפיקים הנכונים ולחשוב כמה צעדים קדימה, אבל פרסונת לוחמת החופש המגוחכת שלה יכולה להימאס במהירות, בעיקר ברגעים שבהם עליה להפגין תפישה בסיסית של הנושאים עליהם היא מבססת את המנוני ההתרסה שלה. מדובר במרד כאופנה, אקטיביזם כדי להרים את האווירה. בדיוק כמו האצבע המשולשת שהרימה בסופרבול במחאה כנגד המערכת המדכאת והאיומה (ה-NFL?) שהעזה לשלם לה מאות אלפי דולרים בשביל להופיע 30 שניות ליד מדונה.
כל זה לא משנה כל עוד המוזיקה טובה מספיק. שני אלבומיה הראשונים, "Arular" ו"Kala", היו שניים מאלבומי הפופ המתקדמים והמרתקים של העשור הקודם. אחריהם הגיע "M A Y A", אלבום שלישי עם צליל אגרסיבי (שבישר במידה מסוימת את "Yeezus" של קניה ווסט) וחף מהמנונים מידיים. הבחירה של MIA להתנסות עם הצליל שלה הייתה לגיטימית לחלוטין. הבחירה של רוב הקהל שלה להגיד "לא תודה" הייתה לגיטימית לא פחות.
החדשות הטובות הן ש"Matangi" הוא במידה רבה האלבום שמאוכזבי האלבום הקודם קיוו לקבל. אין כאן הרבה רגעים שמתקרבים לריגוש המיידי של שירים כמו "Boyz" או "Galang" אבל בגדול האולפן של MIA נשמע שוב כמו מגרש משחקים. "Bad Girls" המעולה שהתחיל כסקיצה במיקסטייפ "Vicki Leekx" התפתח ללהיט הכי גדול בקריירה שלה אחרי "Paper Planes", "Bring The Noize" הופך בדרך קסם מחופר לממכר וגם "Y.A.L.A" המשועשע מצליח לגרום ל-MIA להישמע מחוברת שוב לעולם. האלבום הזה הוא כביכול האלבום הרוחני שלה ("Matangi" היא אלת מוזיקה הינדית) אבל קשה להגיד שמורגשת כאן איזו מחויבות חדשה לעולם הרוח. לפחות יש כאן הרבה פחות ניסיונות למכור את MIA כקול מחאתי אותנטי של צעירי העולם השלישי, אז מהבחינה הזאת הרווחנו. "Matangi" הוא אלבום כאוטי שמכיל לא מעט פניות לדרכים ללא מוצא, אבל הרגעים הטובים שלו טובים מספיק כדי להזכיר ש-MIA יודעת לעשות פופ מסעיר כמעט כמו שהיא יודעת לעלות על העצבים.
האלבום עלה במלואו ליוטיוב:
פסקול Inside Llewyn Davis
בפעם האחרונה ש-T-Bone Burnett הפיק פסקול עבור האחים כהן, התוצאה מכרה 8 מיליון עותקים והפכה לאחד מפסקולי הסרטים המצליחים בכל הזמנים. אותו פסקול, של הסרט "O Brother Where Art Thou", גם אחראי במידה רבה לתחילת העניין התרבותי המחודש בבלוגראס ובמוזיקת שורשים אמריקאית, שהבשיל עם השנים עד לחדירה המוחלטת למיינסטרים בחסות מאמפורד אנד סאנס. "Inside Llewyn Davis" עוסק בסצינת הפולק המשגשגת בתחילת שנות ה-60 בגריניץ' וילג', שליוותה את צעדיהם הראשונים של אמנים כמו פיטר פול ומרי, ג'ואן באאז ובוב דילן. סצינה שמלאה באמנים לבנים ועירוניים שמחזירים לאופנה מוזיקת שורשים אירית ודלתא בלוז שחור. נשמע מוכר.
הפסקול הזה עובד היטב במנותק מהסרט. השירים עומדים בפני עצמם, וצוות השחקנים שבראשם אוסקר אייזק מבצע אותם היטב. קארי מאליגן היא אולי לא ג'ואן באאז אבל מצליחה לא להביך את עצמה, ומסתבר שגם הג'סטין טימברלייק הזה יודע לשיר לא רע בכלל. ליהוק מושלם אפילו יותר הוא מרקוס מאמפורד שמתארח בשני שירים, וה-Punch Brothers המופלאים שלוקחים חלק בביצוע אקפלה מצוין ל"The Auld Triangle". הפסקול מסתיים ב"Farewell" של דילן, בחירה מעולה של שיר עלום באופן יחסי (השיר לא נכנס "The Times They Are A Changin'" והופיע בהמשך בשלל בוטלגים), ובביצוע מחויך של דייב וון רונק ל"Green, Green Rocky Road" שרק מוכיח כמה וון רונק רחוק סגנונית מהדמות הראשית שמבוססת עליו. הפסקול הזה הוא קודם כל עבודת אוצרות מצוינת ומן הסתם כדאי לחפש את הביצועים המקוריים של הקטעים האלה במקום להסתפק בשחזורים נאמנים למקור, אבל עדיין נעים לנסות להעלות באוב לשעה את הרגעים האחרונים לפני שהעולם חיבר את הגיטרות לחשמל ועבר הלאה.
הנה הפסקול במלואו באדיבות NPR:
קליפ השבוע Arcade Fire Afterlife (live at YTMA)
אז טקס הפרסים של יוטיוב היה בלגן די מעניין בסך הכל. בעיקר בכל דרכים בהן הוא הבהיר למעריצים האמריקאים שמרחב הפופ חורג הרבה מעבר לגבולות ארה"ב, ושם אמינם הוא עדיין האמן הגדול ביותר בעולם, ו-Girls Generation הקוריאניות משמעותיות בהרבה ממיילי סיירוס וג'סטין ביבר. הביצועים החיים לעומת זאת, היו ברובם די איומים חוץ מהמחזה הקצר של לינה דאנהם שבו אביצ'י משמש כמוזיקת רקע, והקליפ החי הזה לשיר הכי טוב באלבום החדש של ארקייד פייר. השחקנית גרטה גרוויג ממגנטת ורוקדת (או לפחות מנופפת נמרצות בידיים) בדירה קטנה שמובילה ליער אפל שמוביל לחבורת ילדות רקדניות מתוקות שמצטרפות אליה וללהקה. זה הכל קלישאת "קליפ אינדי" אחת גדולה בשידור חי, אבל היא עובדת נפלא כי ברור שכל העוסקים בדבר נהנים מכל רגע.
בית דין גבוה לפופ : Girls' Generation I Got A Boy
אז בואו נחזור רגע לקליפ השנה של הטקס מבית יוטיוב, הקליפ שאזור התגובות שלו באותו אתר ממש משמש כרגע כזירת קרב עקובה מדם - מצד אחד מעריצי ביבר המומים שלא מבינים איך הכוכב שלהם הפסיד את הפרס, מצד שני חובבי KPOP שלא מבינים מה בדיוק ההפתעה כאן. כנראה שהמערב עוד לא לגמרי מבין את סדר הגודל של גודזילת הפופ שמעבר לאוקיינוס. לתשיעיית (!) הבנות Girls' Genration (הידועות גם כ-SNSD) יש כבר היסטוריה מכובדת ביותר של להיטים בז'אנר ו"I Got A Boy" הוא אחד מהמוצלחים שבהם. באבלגאם פופ סכיזופרני שמחליף קצב בערך כל דקה וחצי. מן הסתם לא מדובר באמנות גדולה אבל יש משהו נעים בגישה התמימה שלהן. תשוו את החלקים ה"סקסיים" ביותר בקליפ הזה לכל רגע של מיילי סיירוס מול מצלמה בשנה האחרונה ו-Girls' Generation נראות פתאום כמו חבורה של נזירות מרקדות. יש כאן אפס ציניות, אירוניה או ניסיונות לארוז את המוזיקה הזאת כמשהו עמוק, מסוכן או קינקי יותר ממה שהוא. סתם חבורה של נערות חייכניות מפס ייצור ששרות שיר שהונדס על ידי מיטב המומחים במטרה לדחוס מקסימום מלודיות מדבקות במינימום זמן. חייבים להעריך את מלאכת המחשבת.
גזר הדין : למנצח שיר מזמור.
ארבע בשורה
Ella Eyre Deeper
אין סיבה שסינגל הבכורה של הזמרת שהצטיינה עד עתה כאורחת אצל Rudimental ו-Naughty Boy לא יהפוך ללהיט. אתה כבר כמעט מצפה לשמוע אחריו דיווחי תנועה.
Broken Bells Holding On For Life
פרויקט הצד (אם עדיין אפשר לקרוא לו כך) של סולן השינז ג'יימס מרסר ודיינג'ר מאוס מוציא אלבום שני בתחילת השנה הבאה עלינו, והנה שיר חביב מתוכו עם פזמון שמזכיר באופן משונה את הבי ג'יז.
Soviet Soviet No Lesson
הסינגל הראשון והמצוין מהבכורה של הרכב הפוסט פאנק האיטלקי הוא כולו זוויות חדות ודהירה קדימה. כולם להזעיף פנים ולהתחיל לקפוץ.
Peter Gabriel Courage
שיר גנוז שלא זכה להיכנס לאלבום הסולו הענק של פיטר גבריאל, "So". השיר הזה יצא בשנה שעברה בגרסה לא גמורה כחלק ממהדורה מיוחדת לאותו אלבום. גבריאל החליט לסיים את השיר ולשחרר לרשת. זה השלב שבו אנחנו אומרים תודה.
מה דעתכם על החדש של MIA? דברו על זה בפייסבוק