בתחילת שנות ה-80 נשטפה מדינת ישראל בגל אירועים מצמרר. מה שהחל בחטיפתו והירצחו של הילד אורון ירדן נמשך עם פרשה מחרידה שבסיומה נמצאה גופתה המבותרת של נאוה אלימלך, עם היעלמותו של דוד סטריקובסקי בחוף הים והשיא: המקרה המזעזע של דני כץ בחיפה. עשור לאחר הרצח הזה הוציאה להקת "Soul Asylum" את השיר שהפך להיות הפלא היחיד שלה "Runaway Train". ללהיט הזה נלווה קליפ יפהפה, קורע לב ומפחיד שמעביר מסר ברור: חברה שילדים נעלמים בה היא חברה שטנית ושחורה, מקום צרוף רוע וגיהינום על פני האדמה.
בראש של יערה שחורי עברו הרבה תמונות של ילדים נעדרים כשכתבה את "שנות החלב". שחורי, עורכת ותיקה ב"כתר", חצתה לראשונה את הקווים כשהוציאה ב-2010 את ספר השירה "אצבע, שן, כנף" וכעת מושכת שוב את ההגה ומבצעת פנייה, הפעם לכיוון פרוזה. "שנות החלב" מורכב משלוש נובלות אפוקליפטיות שבהן מעורבים, בצורה זו או אחרת, היעלמויות של ילדים וסיפור קצר אחד שאפילו בו מופיעה פנטזיה ובה ילדה נבלעת בתוך עדר שלם של חיות אוכלות פתיתים. שחורי לא אוהבת עולם שבולע ילדים והיא דואגת שנסלוד ממנו בדיוק כמוה.
קשה למצוא בספרות הרבה מקרים שבהם נימת האירוניה שולטת כל כך, כמו בחיבור הנוכחי בין שם הסופר ליצירה שלו. שהלא "שנות החלב" כולו יער שחור של נבואות זעם. אין זו אמירה מלגלגת, חלילה שחורי כתבה ממעמקי נפשה והשקיעה בכל מילה ומילה. האסתטיקה והסדר הלשוני, שלא נעלמים אפילו משורה אחת מהאלפים המרכיבות את 189 עמודי הספר, מנוגדת לחלוטין לעולם שאותו היא מתארת, עולם של מציאות טרופה ואפוקליפטית. אירוניה, כבר אמרנו, הוא מוצר שלא חסר בארסנל של שחורי.
בין שלוש הנובלות, "הילדה השנייה" קוצר את המחמאות. בסיפור על עיתונאית שמגיעה לארצות הברית לחקור את היעלמותן של שלוש בנות צעירות מצליחה שחורי לחדור את מעטה הסגנון הכבד שלובש הספר. "זאת היתה עיירה של תרנגולות וילדות נעלמות. עיירה שריח של מוות אפף אותה סמיך כמו עשן. היא דמתה דמיון מקרי למקום שגדלתי בו". קשה שלא להישאב אחרי משפט כזה. עם הרבה סרקזם והומור פוליטיקלי אינקורקט באורח קיצוני, היא כותבת "הילדה הראשונה לא ידעה שהיא ראשונה", משפט שנראה לרגע כאילו הוא מבקר את הנעדרת עצמה, שעצם היעלמותה פתח את הדלת לשתיים הבאות אחריה.
אז סרקזם ואירוניה לא חסרים לה, לשחורי. מה בכל זאת חסר? מדוע "שנות החלב" רחוק מלהיות ספר מושלם ומומלץ? ראשית, דווקא אותו מאפיין של אסתטיקה הוא שפוגם בו. כמו אישה צעירה שהאיפור המוגזם שעל פניה מסתיר יופי טבעי, כך פוגמים ההשקעה הרבה, בחירת המלים המדוקדקת והדגש על סגנון בעלילה עצמה. ספר הוא משהו שצריך לאתגר את הרגש, ובנובלה הראשונה, הנושאת את שם הספר, ובנובלה השנייה "שיעורים בכתיבה" רגש הוא משהו שלא ממש קיים. התחושה היא של מנת יתר סגנונית, כאילו השתלטה השירה על ספר עלילתי. לאחר זמן לא רב של קריאה ניתן להרגיש מחנק, רצון לפתוח את הדלת ולהכניס לחדר מלים קצת יותר אווריריות. לו היו רק הרעיונות בספר מכבידים היינו מסתדרים עם זה, אבל כשגם המלים נושאות משקל, הרבה קטעים הופכים בלתי קריאים.
שחורי, עורכת ספרים מנוסה ומוערכת, חצתה את הקווים והתנסתה בחיבור ספר משלה. רבים עשו זאת לפניה, רבים עוד יעשו זאת בעתיד. התופעה כשלעצמה מבורכת, משום שבמקרה שלה ניתן לזהות את הכישרון. אלא שהיא עדיין צריכה להשתחרר מהאובר-ביקורתיות שמאפיינת את עבודתו של העורך, מהצורך לתקן כל מילה ולהפוך אותה ליצירת אמנות. "שנות חלב" הוא אחד מאותם מקרים שמסבירים מדוע פרפקציוניזם עשוי להיות פסול לעתים, ספר שחושף כישרון כתיבה ייחודי וסגנון נדיר, אבל לוקה במחסור חמור של אינטראקציה עם הקורא. כששחורי תנסה להתקרב יותר, המוצר שייצא יהיה יותר נגיש ובשל כך גם יותר שלם.
יערה שחורי / שנות החלב, הוצאת כתר, 189 עמודים
מסוקרנים לקרוא את "שנות החלב"? ספרו לנו בפייסבוק