Party Time - The Heptones
גדלתי על להקות בלוז ואר אנ' בי אנגליות ( Yardbirds, Animals) שירי פופ ברדיו וחומרים של מוטאון (הלהקה האהובה עלי משם היתה הטמפטיישנס). גם גדלתי על שירי רגאיי מג'מייקה שהיו זמינים לרכישה כסינגלים בשוק היהודי במזרח לונדון. בסביבות 1975 קניתי את האלבום הזה והוא הפך להיות אלבום הרגאיי האהוב עלי. הייתי חבר הלהקה הלבן היחיד בלהקת רגאיי די גרועה באותו זמן.
האלבום, שנכתב ברובו על ידי לירוי סיבלס והופק על ידי לי פרי, מורכב ברובו משירים קטנים, פשוטים ועצובים כשלפעמים מבליחים בו רגעים שמחים יותר. יש בו הרמוניות מקסימות וקצת פוליטיקה. למדתי חלק מהשירים על גיטרה אקוסטית וזה מה שהניע אותי בעצם להתחיל לנגן רגאיי אקוסטי.
Space Oddity - David Bowie
בהחלט לא אחד מהאלבומים הטובים ביותר של בואי אבל הוא היה משמעותי מאוד עבורי אחרי שעזבתי את בית הספר ומאוחר יותר כשניגשתי לקן פיט (המנהל הראשון של בואי) וביקשתי ממנו להיות המנהל שלי. לא הרבה מהשירים בולטים וזכורים במיוחד אבל בשביל מישהו שדיבר באותו מבטא בו בואי שר הוא נתן לי תקווה שאולי גם אני אצליח להיות סוג של כותב ומבצע. הוא גם גרם לי להתעניין בכתיבת שירים מעניינים ולא מסורתיים שעוסקים באבחנה של מצבים (יחד עם יוצרים כמו רוקסקי מיוזיק, ספארקס וקוקי רבל). השירים הבולטים היו "Cygnet Commitee", "Wild Eyed Boy From Freecloud", "Space Oddity" ו"Letter To Hermione". היו אלבומים שלו שאהבתי יותר ("Lodger", "Scary Monsters", "Aladdin Sane", "David Live") ובהחלט יש קטעים אהובים יותר באלבומים האלה אבל אהבתי את התחושה האפלה, הקיצונית, המנוכרת והמבודדת שהוצגה באלבום הזה.
Supply And Demand - Dagmar Krause
בעקבות ההאזנה לבואי ולדורז גדל העניין שלי בכותבי שירים יותר ליריים וזמרים לא קונפורמיסטים כמו ז'אק ברל, סקוט ווקר, לואיס פוריי, טום לרר, ריי דייויס ורנדי ניומן. גם גיליתי את האלבום הזה בצורה חלקית דרך "Alabama song" של בואי והופעת הבכורה הטלוויזיונית שלו בהפקה המצולמת של המחזה "Baal" מאת ברכט וקורט וייל. דגמאר קראוס היתה הסולנית בלהקה בשם Henry Cow והאלבום הזה הוא וריאציות על שירים מאת ברכט וכותבים נוספים שעבדו איתה. אף על פי שאינני מעריץ גדול של כתיבה פוליטית בוטה, המילים של ברכט מאוד מעניינות ואנושיות והעיבודים לשירים הם מדויקים ומרווחים בצורה מבריקה. היא עשתה אלבום נוסף בעקבותיו בשם Tank Battles אשר לצערי מעולם לא האזנתי לו.
Hatful Of Hollow - The Smiths
למרות שבתקופת הפאנק קניתי אינספור סינגלים, לא היו באמת אלבומים שבלטו ושנות ה-80 היו תקופה קודרת למדי בתקופה מסוימת, עד שדברים כמו "Smalltown Boy The" והסמיתס הגיעו. במקור להקה של סינגלים, לסמיתס היתה גישה של פאנק פוגש רוקבילי עם הרקע הפאנקיסטי של מוריסי אבל עם תוספת של המילים המאתגרות ומעוררות האנטגוניזם של מוריסי. הרבה אנשים לא הצליחו לראות מעבר לדיכאוניות הבולטת של המילים, אפילו כשאותן מילים מדכאות לכאורה היו משולבות בצלילים צורמניים וקליטים. הסמיתס יכלו לכתוב ולנגן באופן מופלא שירים טובים, הומוריסטיים באופן אפל ואירוני ושונים אחד מהשני ואף על פי שבמקור מדובר באוסף סינגלים, זה אלבום מעולה ובלתי נשכח.
Who Put The M In Manchester - Morrissey
זה נראה הולם, בהינתן גישתו של סטיבן פטריק מוריסי לתעשיית המוזיקה, שהבחירה האחרונה ברשימה הזאת היא לא תקליט אלא DVD של הופעה חיה. הסיבה העיקרית לכך היא שמבחר השירים בסרט הזה מייצגים רגעי שיא מובחרים שסוקרים את המגוון מהקריירה של מוריסי בתור סולן להקת הסמיתס וגם בתור אמן סולו. לא באמת הייתי מודע לחומרי הסולו שלו עד לא מזמן אז אם להיות כן לא ממש היתה לי את ההזדמנות להדביק את הפער בכל האלבומים אבל יש כאן שירים נהדרים ואני מאוד אוהב את הגישה הלא מתפשרת בה הוא כותב, והדרך שבה קריירת הסולו שלו ממשיכה לבנות ולהרחיב את היצירה של הסמיתס בצורה מושלמת.
פטריק פיצג'רלד יופיע ב-21/11 באוזן בר