ב-2.3.2002 היה המסך המפוצל. וב-2013, ה-17.11, היתה התוכנית ההיא של "הכוכב הבא". אתם זוכרים את זה, זה היה מין שפל חדש שכזה, אפילו עמוק יותר מהמסך המפוצל, וזה סימן שלב חדש בתרבות הישראלית, השלב שבו הריאליטי בלע את המציאות, והמציאות לא נחשבה יותר רק הייצוג המעושה שלה, רק החיוך שמסתיר את מה שרוחש מתחת לפני השטח. כי בעוד שב-2002 עוד היינו יכולים לראות שחצי מהמסך שידר משחק כדורגל, וחציו השני את הפיגוע הרצחני בירושלים, ב-2013 המסך שידר מציאות מדומה על כל כולו.
לא בהכרח יצא לכם לשמוע, בימים האחרונים יש, ככה, כמה שמועות. מבלי להיכנס לפרטים, מה שברור הוא שזה מריח רע, רע מאוד. לא פעם ולא פעמיים הסתבכו כוכבי ישראל, ויחד איתם הסתבך גם עם ישראל בהימורים על עומק התהום שאליה נפלו חוץ מלהיות הראשון שמצליח לצעוק "אמרתי לכם" בדיעבד, אין בזה שום דבר. כל זמן שאין עובדות, עדויות ובית משפט, טיפשי לנחש, להאשים ולהצטדקן. מה שאפשר להתייחס אליו הוא רק שמולנו ומה שמולנו הוא התנהלות טלוויזיונית מביכה.
כתובית כדי שגם כבדי השמיעה שנדבקו הערב למסך לתוכנית זמר יוכלו ליהנות כמו כולם כתובית היא מה שקיבלה הפרשה האחרונה מצד "הכוכב הבא" - "בימים אלו התפרסמו ידיעות שמועות והדלפות הודעה זו אינה אישוש או הכחשה של השמועות. אנו לא יכולים לפעול על סמך שמועות ובוודאי לא לחרוץ דין על פיהן אנו פועלים רק על פי החוק, כי זו הדרך היחידה והנכונה". המחסור בסימני פיסוק במקור. הכסת"ח גם. מבלי לעבור על צו איסור הפרסום שכבר נהיה ספורט לאומי לקפוץ מוט מעליו ולהשתטח על הפנים רובנו יודעים למי ולמה נגעו השמועות בימים האחרונים.
ואז הפכה "הכוכב הבא" למיצג מביך, מנוכר, ומתאמץ עד התכווצות שרירים שבו לא מדברים על הפיל הלבן בחדר, וכל רגע ורגע המבוכה רק מעמיקה והעור מסתמרר יותר. החיוך של אסי עזר מעולם לא היה מתוח יותר, הצחוק של צביקה הדר מעולם לא היה רם ומכני יותר, הסופרלטיבים וזעקות האימים של רני רהב מעולם לא ניסרו חזק יותר את האוויר. קיבלנו את המופע הגרוטסקי ביותר שקשת העלתה הרבה מאוד זמן, וכל כולו טעם רע ומעידה בכל בור ומלכודת שתי נערות יפות שרות "תהיי קטנה, מאומה לא יפגע בך", ריטה פועה ומגמגמת "יש אנשים שחושבים שאם הם שרים, אנשים צריכים לאהוב אותם ולמחוא להם כפיים", ואז נזכרת שהיא לא יודעת איך לצאת מהתסבוכת הזאת וקוטעת את עצמה. אליאס ואביתר, שני הצעירים בעלי הדימוי הכי עממי-מאמי בנבחרת, שרים שיר אחד בשם "מתגעגע", ככה סתם. טבעי. ומלך כל הגרוטסקה, שמצליח להחמיר כל סיטואציה כשהוא מנסה לגונן עליה, שופט הריאליטי רני רהב, צורח כאילו הכסא שלו מחשמל אותו, משפטים מבולבלים על "אנחנו ישראלים! שאנחנו רק אומרים על כולם!". ואם כל זה לא הספיק, אז היה לנו גם את "מי האיש החפץ חיים", שבסיכומו הודיע אייל גולן שהוא מזדהה עם מילות השיר כי "זה דיבר אליו, זה נגע לו", וצביקה הדר גמגם משהו על "צריך להיות מענטש". כן. מביך, כבר אמרנו?
אז ב-2002, צריך היה להחליט לקטוע את הפארסה ולהעדיף חיי אדם או אפילו את החשש להם על פני משחק בכדור. היום ב-2013 צריך היה להחליט להימנע. פשוט להימנע. לדלג לשבוע אחד על תחרות ריאליטי. מראית עין נקרא הדבר בהלכה, ויש בזה הגיון עמוק. גם אם אין חטא של ממש, להימנע מפעולות שסמוכות מספיק לדבר כדי שלא להעלות חשד. ואם לא בגלל מראית העין היהודית, אז לפחות בשם הטעם הטוב והאלגנטיות הגויים. חסרים תירוצים מנומסים? הרי זו עונת השפעת. טעיתם, קשת. טעיתם, "הכוכב הבא". במקום להמשיך עם הדימוי השחצני של הבלתי מנוצחים, אלו שלא ננגעים על ידי המציאות, הייתם צריכים לשבת על הספסל הפעם, במקום להכות על חטא בדיעבד. רק הפעם, להראות קצת צניעות, ואפילו תהיה מזוייפת, מול המציאות האמיתית.
ומה אתם חשבתם על "הכוכב הבא"? דברו על זה בפייסבוק