דוריס לסינג, שהלכה אמש לעולמה בגיל 94, הספיקה לא מעט במהלך חייה הארוכים. היא היתה פמיניסטית, קומוניסטית, חוקרת אוטודידקטית דעתנית ודמות שנויה במחלוקת, אבל בראש ובראשונה, היא היתה סופרת מופלאה, שלקחה על עצמה את המשימה להפוך את העולם לטוב יותר, או לפחות לנסות לעשות זאת באמצעות היצירה שלה, אותה לא עצרה לרגע.
דוריס לסינג נולדה בשנת 1919 בשם דוריס מיי טיילור לזוג הורים בריטים, בעת שאלו התגוררו בעיר כרמאנשאה הפרסית. כאשר הגיעה לגיל 6, היגרה המשפחה לאפריקה, שם השתקעה במדינה רודזיה (לימים זימבבואה). ימי התבגרותה בקולוניות האפריקאיות השפיעו רבות על השקפת העולם של הסופרת, שראתה את העוולות הרבות שהתרחשו סביבה ולא יכלה להן. את הפעילות הפוליטית שלה החלה כבר כשהיתה בת 18 ולקחה חלק בהקמת מפלגת שמאל שנלחמה בגזענות בזימבבואה.
באותן שנים הכירה גם את בעלה הראשון, פרנק ויסדום, לו נישאה בשנת 1938, כשהיתה בת 19. כעבור חמש שנים ושני ילדים עזבה דוריס את משפחתה על מנת להצטרף לקבוצה קומוניסטית. לא עבר זמן רב עד שנישאה בשנית, הפעם לגוטפריד לסינג, משפטן שהיה פעיל בקבוצה. בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת עלו גם נישואים אלה על שרטון, והיא חזרה לאנגליה מולדתה יחד עם בנה הצעיר מנישואיה השניים.
דוריס לסינג החלה לכתוב בגיל צעיר יחסית, וסיפורים קצרים פי עטה פורסמו במגזינים בדרום אפריקה כבר כאשר היתה בת 15, אך רק כאשר חזרה לגור באנגליה בשנת 1949 התחילה לכתוב רומנים. הרומן הראשון שלה, "העשב פוזם", העוקב אחר התפתחויות טראגיות המתרחשות בחווה דרום אפריקאית לאחר שאשתו של חוואי לבן נמצאת ללא רוח חיים, פורסם כבר בשנה זו. הביקורת הקשה שהיתה לה על ההפרדה הבין גזעית באה לידי ביטוי ברבים מספריה, בין היתר בסדרת הספרים החצי-אוטוביוגרפית שלה "ילדי האלימות".
ספרה המוכר ביותר, "מחברת הזהב", שפורסם לפני למעלה מיובל, נחשב לאחד מהטקסטים הנשיים פורצי הדרך של אותן שנים, וככזה שהשפיע רבות על התנועה הפמיניסטית לדורותיה. הספר רחב היריעה מסופר דרך עיניה של הגיבורה, הסופרת אנה וולף, ועובר יחד עמה את השינויים המתרחשים בחייה ובהשקפותיה. הרומן מחולק לארבע מחברות בצבעים שונים (שחור, אדום, כחול וצהוב) המסמלים, יחד עם המעטפת של המחברת הזהובה, את התקופות השונות של חייה של הסופרת, גם זו הבדיונית וגם זו אשר מחוץ לגבולות הכריכה.
נהוג לחלק את הכתיבה של דוריס לסינג לשלוש תקופות- התקופה הקומוניסטית, התקופה הפסיכולוגית והתקופה הסופית, אך האם יהיה נכון לעשות את החלוקה הדיכוטומית הזו, כאשר כל המוטיבים הללו מתערבבים להם היטב בתוך היצירה שלה? לסינג האידיאליסטית, שעוצמות וניגודים לא קטנים ליוו מאז ומעולם את דמותה ואת יצירתה, לא זנחה מעולם את אמונותיה הקומוניסטיות גם כאשר התאכזבה מהמדינות שאימצו את התורה. כך גם סירבה להזדהות כפמיניסטית, למרות שכמה מספריה, ביניהם "מחברת הזהב" המופתי, נחשבים לנקודות ציון חשובות ביצירה הפמיניסטית. גם כאשר שילבה מוטיבים מהזרם הסופי באיסלאם, לא עשתה זו בטוטאליות המאפיינת בדרך כלל את אלה העוסקים בדת, אלא כמעין השלמה למרקסיזם, שלטעמה לא עסק מספיק ברוחניותו של האדם.
במהלך הקריירה שלה זכתה בכמות נכבדת של פרסים, ביניהם פרס נובל לספרות אותו קיבלה בשנת 2007. כאשר זכתה בפרס זה, אמרה כי אין אפשרות לתת את הפרס לסופרים מתים, והיא כבר בת 88, אז האקדמיה הזדרזה להעניק לה אותו. ציטוט נוסף שמיוחס לה בנוגע לזכייה בפרס נובל הוא "I Couldn't care less", שמבהיר היטב כמה מעט משקל נתנה לתארים ולפרסים. כך גם סירבה בהזדמנות אחרת לקבל מידי מלכת אנגליה תואר 'דיים' המקביל לתואר האבירות בממלכה.
למרות היצירה החשובה שלה, במשך שנים ארוכות לא הצליח העולם האקדמי להתמודד עם משיכתה הלא מוסברת לדידו לז'אנר המדע הבדיוני. כסופרים רבים לפניה, השתמשה לסינג במדע בדיוני, או כפי שהגדירה את הז'אנר- "ספרות חלל", על מנת להעביר את הביקורת הנוקבת שלה על העולם בו היא חיה בצורה נחרצת יותר. סדרת ספרי "קאנופוס בארגוס", שתוארה על ידה בעבר כיצירתה החשובה ביותר, כמו גם "זכרונותיו של ניצול" המוקדם יותר, מהווים דוגמה מייצגת לעבודה זו.
לקראת סוף שנות התשעים של המאה הקודמת, סבלה לסינג משבץ קל שהקשה עליה לצאת מביתה בשנותיה האחרונות. אך הדבר לא מנע בעדה להמשיך וליצור, גם אם לא בקצב שהורגלה אליו בעבר. עם לכתה, העולם איבד שריד נוסף לנשים שעזרו לעצב ולפרוץ את הדרך עבור אלה אשר הגיעו אחריהן, אך לא בלי שהשאירה אחריה נדוניה רחבת יריעה בדמות עשרות הרומנים שכתבה.
ואיך אתם תזכרו את דוריס לסינג? ספרו לנו בפייסבוק