בתחילת דרכה תוארה "פילדלפיה זורחת", שמתחילה היום את עונתה השמינית בערוץ yes oh, כ"סיינפלד על קראק". תיאור זה נעשה פופולרי מאוד בקרב חובבי הסדרה, ובמבט ראשון זאת אכן נשמעת כמו השוואה ראויה: בדומה לסיינפלד, הסדרה עוקבת אחרי חבורה של ארבעה צעירים (ודני דה-ויטו, שמצטרף בהמשך), בעלי רמות שונות של אנטיפטיות והרפתקאותיהם השונות בעיר הגדולה.
בשונה מסיינפלד, הם אכן מעשנים קראק מדי פעם. אבל פה פחות או יותר הדמיון נגמר. ג'רי, ג'ורג' ואיליין הם אולי אנשים קצת ציניים ואנוכיים, אך הם גם מייצגים בסופו של דבר את נקודת מבטו של הצופה המחוכם, כזה שלא אכפת לו להודות שהוא באמת קצת אנוכי, אבל בצדק, כיוון שהוא היחיד שרואה את העולם בצורה מפוכחת כשכולם סביבו מטומטמים. גיבורי "פילדלפיה", לעומת זאת, הם עצמם המטומטמים, המתלהמים, חסרי המודעות העצמית שהופכים את החיים בחברה האנושית לבלתי נסבלים.
אותם גיבורים הם חמישה חברים המנהלים יחד פאב כושל בפילדלפיה, ושאופיים יוצר את הרושם כאילו נוצרו כניסיון לקטלג את כל סוגי האידיוטים המודרניים: דניס הוא דושבאג יהיר שמהלך על הגבול הדק שבין אמנות הפיתוי לבין אונס; מק הוא מצ'ואיסט אינפנטיל והומוסקסואל מודחק שנוהג להשוויץ בכישורי הקראטה הבלתי קיימים שלו בכל הזדמנות; די היא זונת תשומת לב שחולמת על קריירת משחק שאין לה שום סיכוי להגשים; צ'רלי הוא דיסלקט תמהוני שמסניף דבק ופרנק (דני דה-ויטו המדהים), הוא פשוט חזרזיר אנושי. כולם טיפוסים שודאי פגשתם מתישהו במהלך חייכם, אך אף אחד מהם אינו מסוגל לעורר הזדהות אצל הצופה וההתנהגות שלהם כל כך אבסורדית שהם אפילו אינם מסוגלים לעורר מבוכה, מה שמשרה לסדרה אווירה של משהו בין סרט מצויר לבין מערכון פרוע ודל תקציב.
גם הנושאים בהם הסדרה בוחרת לעסוק לא כל כך אופייניים לסדרת סיטקום. אמנם מדובר בסדרה על חמישה צעירים המנהלים פאב, אך הפאב כמעט תמיד ריק, ובני החבורה מעדיפים להעביר את זמנם בחיפוש אחר דרכים כיצד להפוך את הנושא הבוער התורן לכסף מהיר, בין אם זה לנצל את עליית מחירי הדלק על ידי מכירה של דלק מדלת לדלת, ובין אם זה להתמכר לקראק כדי לקבל דמי אבטלה. בעונותיה הראשונות נראה שהסדרה ניסתה באופן שיטתי לעצבן כמה שיותר אנשים על ידי נגיעה בכמה שיותר נושאים רגישים העומדים על סדר היום: הפרק הראשון עסק בגזענות ובהומופוביה, ולאן מכן באו פרקים על הפלות, נכים, דת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותינוקות שננטשים בפחי זבל.
בהמשך החלה הסדרה לתפוס קצת נפח והפרקים החלו להסתחרר יותר ויותר אל עבר עולמם הפנימי של בני החבורה ולעבר הנונסנס, כמו למשל בפרק בו מק ודניס מצלמים סרט המשך משלהם לסדרת "נשק קטלני", או הפרק בו החברים חוקרים מי אחראי לקקי המסתורי שהופיע במיטה. אבל עדיין, ברגעיה הטובים ביותר, נראית "פילדלפיה זורחת" כאילו היתה מבוססת על מריבת טוקבקים ממוצעת: נושא שנוי במחלוקת כלשהו נזרק אל חלל האוויר, הדמויות מתבצרות כל אחת בדעותיה המטופשות והמתלהמות ומהר מאוד העסק מידרדר לצעקות עד שדני דה-ויטו שולף אקדח ומתחיל לירות לכל עבר. אם יש מסר כלשהו שנראה שיוצרי הסדרה רצו להעביר, הוא כנראה "תראו כמה מטומטמים אנשים יכולים להיות".
אבל בכל זאת קשה להגדיר את "פילדלפיה זורחת" כסדרה סאטירית. גם ברגעיה הסאטיריים ביותר, הדיאלוגים בה נשמעים פחות כמו טקסטים ביקורתיים מתוחכמים ששוכתבו במשך לילות על ידי צוות של כותבים מושחזים ויותר כמו אילתור אקראי שמבוסס על בדיחה פרטית, וזהו גם חלק מהקסם שלה. לא קשה לדמיין מראש איך בדיוק ייראה כל מערכון של "ארץ נהדרת" על נושא נתון או מה ג'ון סטיוארט יגיד על זה, אבל את זרם התודעה הביזארי של חברי "פילדלפיה" קשה לצפות ונראה שהסאטירה תמיד נמצאת אצלם במקום השני אחרי הצורך להתפרע לגמרי ולהצחיק את עצמם.
כסדרה שנכתבת על ידי שחקניה ומשוחקת על ידי כותביה, "פילדלפיה זורחת" נראית יותר כמו פרויקט אישי ומופרע של כמה חברים מוכשרים מאשר כמו סדרת טלוויזיה, והתחושה העיקרית שמלווה את הצפייה בה היא התחושה של פריקת עול מוחלטת. גיבורי הסדרה מנהלים חיים המשוחררים מכל מגבלה חברתית או מוסרית, ונוצר הרושם שגם על יוצרי הסדרה לא מוטלות איזשהן מגבלות והם פשוט עושים כרצונם. כך, ללא שאיפות גבוהות וללא ניסיונות להתחנף לקהל, "פילדלפיה זורחת" היא 20 דקות שבועיות של פראות טהורה.
מחכים לעונה החדשה של "פילדלפיה זורחת"? ספרו לנו בפייסבוק