לעמוד הקאסט
ל"פופ לוק", אחיו של "החיים בלופ"
דברו על "החיים בלופ" בפייסבוק שלנו
עם כל הכבוד להאוס לסוגיו, טראנס, או אפילו אלקטרוניקה ניסיונית. בנבכי פוליטיקת הדאנס אין ז'אנר שנחשב "איכותי" יותר מטכנו על אחת כמה וכמה לכשמדובר בגרסתו הנוקשה והאגרסיבית. לכל מי שטרם מצא חן במכות תוף ברוטאליות, נטולות כל סממן אנושי, לא ברור איך אפשר לאפיין מוזיקה כזאת עם מילות תואר כמו "Fאנקי", "שמח", "דאבי" או כל צורת ביטוי אחרת שתנפץ סטיראוטיפ של ז'אנר המזוהה עם חוליגנים גרמנים גלוחי ראש. מלחמת התודעה על מקורות השפעותיו ומהותו של הטכנו בכלל, היא מסע הצלב של רבים מבני דורו של רוברט הוד. אבל בניגוד אליהם, רוברט הוד ניצח. הנער הדטרויטי הזועם, ששימש כנשיא דובר ו-MC עבור קולקטיב הטכנו האנרכיסטי אנדרגרונד רזיסטנס, הוא כיום איש משפחה וכומר מפויס המתגורר באלבמה. ועדיין, 20 שנה מאז ייסד כמה מהעקרונות המשפיעים ביותר על טכנו מאז ועד עכשיו, הוא ממשיך להוציא מדי שנה אלבום נוסף שמוכיח שוב, בפעם המי יודע כמה, כמה הוא מוכשר, נועז, יצירתי ורלוונטי ביחס לכל המתחרים. לכבוד ביקורו המיוחל במחוזותינו הלילה, החיים בלופ גאה להגיש עיונים ביצירותיו של אחד הקולות הצנועים, אך גם המשפיעים ביותר בתולדות הטכנו.
רוברט הוד, בנם של כמובן! מלחין ג'אז וזמרת גוספל מדטרויט, נולד ב-1965, השנה בה הופיעה לראשונה גם דמותו של איירון מן, גיבור ילדותו הנערץ ביותר. כמו רבים מבני דורו בני העיר דטרויט, ולמעשה לאומה האמריקאית כולה, איירון מן הוא אייקון תרבותי במעמד פולחן. לכל מי שחוברות קומיקס הן לא ז'ורנל השבת שלו, נספר כי מדובר בגיבור-על פרי עטם של מארוול קומיקס, חברת ההוצאה לאור הגדולה והמיתולוגית מכל לשוחרי הז'אנר. בניגוד לפלקט השטחי המצטייר אולי מהמונח "גיבור-על" מדובר בדמות מורכבת ושנויה במחלוקת. איירון מן הוא תולדה של המלחמה הקרה. דמות המבוססת על תעשיין המייצר נשק עבור הצבא. אדם עשיר, עתיר כוח, רודף שמלות בוטה אך גם בעל סוד שגורם לו ייסורים. מעלליו של איירון מן בספרי הקומיקס, כמו גם בסדרה המצוירת, הסעירו את דמיונם של רבים מחלוצי הטכנו מדטרויט. דור אמריקאי שחור שנכח ברציחתם של מלקולם אקס ומרטין לותר קינג, מהומות דטרויט ודעיכתה של תעשיית הרכב בעיר. עם קולות רקע כאלו בילדות, נסו אתם שלא להקים קולקטיב מוזיקלי אנטי קפיטליסטי שמוציא לאור מוזיקה כזאת:
לא רק בשל היותו הלהיט הגדול הראשון של אנדרגרונד רזיסטנס, או ההוצאה הרשמית הראשונה של טרזור, " Sonic Destroyer" נחשב לקאנון. הוא נפתח, באופן מאוד לא מקובל, ללא הקדמה. צליל דגימות האקורד המדוסטרשות שלו, המדמות קול נפץ של כלי חרסינה יותר מאשר פסנתר, מצליחות לתאר נאמנה יותר מכל טראק אחר את צידה האפל של תרבות הרייב. משיקאגו, בלגיה, לונדון וגרמניה, הפציעו כבר כמה המנוני רייב בניחוחות אסיד פסיכדליים. אבל ברגע שהופיע ריח הטחב של אנדרגרונד רזיסטנס, משהו באוויר השתנה לעד. כמו כל שאר הרצועות של הפרויקט X-101 (ג'ף מילס, מייק בנקס ורוברט הוד) גם "Sonic Destroyer" הוקלט בטייק אחד, חי באולפן. איכות ההקלטה טיפה פחות גרועה מאיכות הדפסת התקליט, אך לשניהם מאז ועד עכשיו שמורים חסד גדול ואפקטיביות בלתי נדלית ברחבת הריקודים זה כבר יותר מ-20 שנה.
קרוע בין אביו (ג'ף) לאימו (מייק) שנפרדו בשל חילוקי דעות "אמנותיים", הוד מצטרף לבסוף לג'ף במעברו לניו-יורק. שם מילס מקים את חברת התקליטים העצמאית הראשונה שלו Axis, אותה הוא חונך עם הפרויקט H&M, המשותף לו ולהוד. ב"Tranquilizer", תקליט הבכורה המשותף לשניהם בלבד, אפשר לזהות את ניצני חזונו המוזיקלי של רוברט הוד לעתיד."Sleepchamber", צד א' של התקליט, הוא אולי טראק המשותף לרוברט עם ג'ף מילס, אך למעשה הוא האבטיפוס לתבנית מפעל חייו של הוד. מהלך תווים דיסהרמוני מופשט, מגובה בתנועות פילטר משתנות, על מצע קיק אלים ותפקידי מצילות מחרישי אוזניים. לא עוד תזמורי מיתר מלנכוליים או מניפסטים פוליטיים מאחורי כל יצירה, כי אם כלי תקלוט מבוסס ריתמיקה. מוזיקה מהירה, פונקציונלית, מופשטת אם כי רחוקה מלהיות פשוטה. "פחות הוא יותר", קבע הוד. ב-1994 הוא מתחיל את מסע השכנוע שלו ופונה לאומה כולה.
"Minimal Nation" (Axis) ו"Internal Empire" (Tresor), צמד הכותרים שחנכו את קריירת הסולו של הוד ב-94, הוכתרו לקלאסיקה מידית. הם האמנם הציעו לא מעט רצועות חופפות במהותן, אך למעשה מדובר בפנים שונות לאותו אמן. "מינימל", בדומה לאינספור מונחים חמקמקים אחרים במוזיקה האלקטרונית, הוא הטרנד החם של התקופה דאז. הוא נכרך בשמו של האסיד האוס של רוברט ארמני בשיקאגו וכמובן גם בחזון המוזיקלי המתגבש לפלסטיקמן בקנדה. אך בעוד שלארמני וריצ'י, עיקר המינימליזם נוגע לפן הריתמי של המשוואה (מזעור כלי ההקשה לכדי ציקצוקים דקים, או רצועות שלמות המבוססות אך ורק על מכונות תופים), אצל הוד העיקרון נשען דווקא על הפן המלודי. "מינוס" הוא ללא ספק הדוגמה המוצלחת ביותר להמחשה. למעט מכת קיק הגונה, הוא לא כולל אף כלי פרקסיבי אחר. במרכז התמונה עומד לו יתום מהלך מלודי מופשט, מתוזמר בשלושה רבעים. מסיבה זו, המחזוריות שבו מטעה היא נעדרת מימד זמן מוגדר. התפקיד המלודי נותר לא פתור ולכן הוא מותח, מעיק ומעורר מחשבה. "מינוס" הוא טראק נטול שיאים. קשה לזכור אם הוא התנגן במהלך הלילה. אבל אם קרה לכם פעם שהרהורי לב מלנכוליים הסיטו את תשומת ליבכם מלב המסיבה, סבירות מאוד גבוהה שזה מה שהתנגן באותה דקה.
סטנדרט "כלי התקלוט" שהוד קבע כפטנט בתנועת הטכנו של דטרויט, מובילה אותו מאותה נקודה והלאה להקליט כמויות חומר בלתי מתקבלות על הדעת. הוא בורא לעצמו עשרה כינויים שונים, פותח חמש חברות תקליטים עצמאיות ומפיץ את בשורתו לכל עבר. תחת הכינוי Floorplan הוא חונך, בצעד מפתיע, פרויקט האוס מבוסס דגימות. כ-Monobox הוא יוצר אלקטרו עתידני א-לה דרקסייה. אך מלבד כמות מסחררת של סינגלים, הוא גם חונך סדרת אלבומים קונספטואלית תחת הכותרת "Nighttime World". דרכם חוזר הוד אל שכונות הפחים של דטרויט, עם יצירה מוזיקלית שמתרחקת מרחבת הריקודים. "עולם בזמן לילה", הוא שיר קינה לעיר הרוסה. בדומה ליצירות שכתב בתחילת דרכו עבור אנדרגרונד רזיסטנס, מדובר גם כאן ברצועות מתוזמרות, כמעט שיריות במבנה. אך כאן, להבדיל, הזעם חלף. במקומו שורר עצב מלא ייאוש. בסוף שנות ה-90, כבר ברור כי המלחמה על עתידה של דטרויט נטולת תקווה. רובם המוחלט של היוצרים והתקליטנים בני דורו של הוד כבר עזבו את העיר. וגם הוא עומד ללכת בדרכם.
לפני שנה עלתה לרשת הקלטה חיה נדירה של הוד. היא מתעדת, כנראה, את הופעתו הפומבית האחרונה כתושב דטרויט. מדובר בשנת 2000, ערב צאת הכרך השני של "Nighttime World". גולת הכותרת המייחדת את ההקלטה המרהיבה הזו היא השתתפותה של אישתו, זמרת נשמה חובבת, המלווה את הוד בשירה והנחיה על גבי מופע לייב מיוחד (מכונת תופים, סמפלר וסינתיסייזר) שביצע פעמים ספורות בקריירה. אפילו בסטנדרטים של הוד עצמו מדובר בסט מהיר ועצבני במיוחד אך כזה שמציע לראשונה לשמוע ממקור ראשון כיצד מולחנות רוב יצירותיו המפורסמות עד כה. בדקה ה-15, בתום מחיאות כפיים סוערות בעקבות אלתור חי מטמטם המבוסס על "Museum" (מתוך "Minimal Nation"), אפשר לשמוע את הוד מפסיק את המוזיקה בכדי לנגן את נעימת הפתיחה של "איירון מן". האיכות בסטנדרט גבוה לקלטת טייפ. המוזיקה אולי ישנה, אך עדיין, באופן לא מפתיע, נשמעת חדשנית.
ב-2013 חזר לחיים דווקא פרויקט צדדי נשכח של הוד: Floorplan. כיוצר שמאז ומעולם ביסס את יצירתו על מכונות תופים ותזמורים מבוססי סיניתיסייזר, פרויקט דגימות הדיסקו/ג'אז שלו טרם לקח חלק נכבד בפועלו עד כה. ממש לאחרונה הוציא הוד אלבום ראשון לפרויקט שלטענתו רק בשנים האחרונות הובהר לו מה רבה היא חשיבותו. מאז הוכשר ככומר מן המניין והשתקע בחיי משפחה, דבר אלוהים נמצא בכל דבר שהוד יוצר; וכשמקשיבים ל"גן עדן", אלבום בכורה לכינוי שברא לפני 17 שנה, אי אפשר לפספס זאת. מדובר באוסף כלי תקלוט אקסטטיים המבטאים שמחה נמרצת, בלהט מוטרף דעת. הוד עצמו טוען שמדובר בפרויקט החשוב ביותר בקריירה שלו עד כה, אך מוסיף גם הרבה מעבר לכך. לעניות דעתו מדובר בפרולוג למשימה גדולה הרבה מעבר ליצירתו המוזיקלית: להחדיר מסרי שמחה ורוח של אחווה לעולם המועדונים בכל דבר שיעשה מעתה. איחלתי לחייל בהצלחה.