תחנות התרבות של שי גבסו

מרטין לוטר קינג כותב את מאורעות חייו. לימד אותי על סבל, לימד אותי על התמדה, לימד אותי היסטוריה, לימד אותי על טיבם של אנשים, על טיבם של אנשים חדורי אמונה. הספר הזה לימד אותי על אמונה יותר מכל ספר אמונה אחר. כמה כוח צריך כדי לדעת שהיסטוריה של מאות שנות עבדות תיגמר, כדי לדעת שהמעוות יתוקן, כדי לדעת שתצליח לשנות את הדעה של השכנה לגביך, את השנאה שלה אליך, כמה כוח צריך כדי לרצות לשנות את הדעה שלה במקום פשוט לשנוא אותה בחזרה. להאמין שזה יקרה. אם לא היום, מחר.

פעם פגשתי מישהי ואמרתי לה שאם היא חושבת למות, שתראה את "הסופרנוס" קודם. היא כל כך נבהלה באותו רגע שידעתי שזו הפעם האחרונה שניפגש. מאז אני משתדל לא להגיד את זה, כי אני מבין שזה נתפס מוזר, אבל בלב אני עדיין חושב שיצירת מופת כזאת יכולה להשאיר אותך עם ראש מעל המים ברגעים שאתה צריך שמישהו יחבר כבלים בין נפשך לבין העולם. פסיפס כזה של כתיבה נתפסת אצלי כגאונות, או לפחות כמו בניינים מפוארים שבני אדם הקימו. ספוילר - במריבה בין טוני לכרמלה בעונה הרביעית, יש סצינה של רבע שעה, שלקחתי אל המורה שלי למשחק כדי להבין איך בוכים ככה, בהפעלה קטנה. מאז יש לי רף גבוה מאוד של "איך צריך לשחק".

אוהב אוהב אוהב את תל אביב, ממש כאילו באתי ממנה, היא עיר הולדתי השנייה. אנשים שרואים אותה דרך הטלוויזיה אוהבים לשנוא אותה, להגיד עליה שהאנשים שבה חיים בבועה. לדבר על הקפיטליזם וחוסר המוסר. אבל אני באמת חושב שאם כבר, שאר המדינה חיה בבועה (בהכללה כמובן), של שנאה לאחר, של שנאה לחתולים ושנאה לעשירים, שנאה לחופש.

כשהתחיל המאבק של "צדק חברתי" נסעתי במונית לירושלים. כל הנסיעה הנהג נתן עדות אופי למנהיגי המאבק. הוא אמר שהם ילדי שמנת עשירים ומה להם ולעוני, וההוא בכלל הבן של זה. אמרתי לו ש"דווקא זה יפה, לא? למרות שיש להם כסף, כמו שאתה אומר, והם בני עשירים, עדיין הם נאבקים ורוצים צדק חברתי לכולם". הוא אמר "לא, הם תל אביבים שמאלנים, נאבקים כדי להפיל את השלטון". קונספירציה כזאת אפשר להפריך אם הוא יישב בשדרות רוטשילד (לא לילה אחד אלא שוב ושוב) ויראה בשלוש בלילה שני נערים עם כובעים הפוכים, בחורה בשנות ה-30, זוג זקנים עם חולצות ארוכות ונגן גיטרה, יושבים על ספסל כאילו אמצע היום.

עשר דקות של ביצוע שמשאיר אותך מרותק.

כשראיתי את הסרט הזה הרגשתי שטרנטינו פשוט עושה סאלינג'ר בקולנוע. הדם והאלימות מנסים להסתיר את הדמויות הרגישות כמו שיר. ואז קראתי ספר על הסרט ושם גיליתי שצדקתי – טרנטינו אומר "מה שבאמת רציתי לעשות היה ליצור רומן על המסך, עם דמויות נכנסות ויוצאות... יכולתי לעשות מה שסופר בן-זמננו עושה: מכניס לספר שלו דמות משנית שהופיעה בספר קודם, משהו בדומה למשפחת גלאס, פרי דמיונו של סאלינג'ר, שבניה עוברים מרומן אחד למשנהו". סאלינג'ר הוא הסופר האהוב עליי וזה בהחלט אחד הסרטים שאני הכי אוהב, יופי מושלם.

אלבומו הרביעי של שי גבסו "כל הימים" יצא בשבוע שעבר לחנויות. האלבום יושק בהופעה חגיגית בזאפה הרצליה ב-13.1.