פליימוביל 14: מה קנייה וקים חשבו לעצמם?

שירווטר הם עדיין להקה ליודעי דבר שאין ממש סיבה שתהיה כזו. המוזיקה שלהם סוחפת ושאפתנית, הם יודעים לכתוב פזמון גדול, וג'ונתן מייבורג הוא זמר יוצא דופן עם קול שלא מפסיק להרשים. ובכל זאת לא נראה שהם הולכים לעלות לליגה של ארקייד פייר או בון איבר בזמן הקרוב. אלבום הקאברים הזה שמוצג מראש לעולם כיצירה לא מחייבת של קצת יותר מחצי שעה, הוא דווקא נקודת היכרות לא רעה עם הלהקה הזאת. שלא כמו באלבומי קאברים אחרים, אין כאן ניסיון להרשים את העולם עם הטעם המרתק וההשפעות של חברי הלהקה, או חיפוש אחרי גימיקים קלים (קבלו טוויסט - לקחנו שיר פופ מטופש ושרנו אותו ברצינות גמורה! טוויסט!) – האלבום הזה מורכב כמעט כולו משירים של להקות שאיתן חלקו סיבובי הופעות לאורך השנים. סיפורים של חברים לדרך.

הטיפול בחומרים של אחרים עוזר לרסן במידה רבה את הנטייה לאובר דרמטיות של שירווטר, והפילטר החם והמכיל כל כך של הלהקה הזאת עושה שירות חשוב גם להרבה מהמבצעים המקוריים. הביצוע המעולה ל"I Luv The Valley OH!!" של Xiu Xiu מוריד את רמת הקינקיות ומשדרג אותו לשיר הרוק הגדול והאיצטדיוני שתמיד יכל להיות, "Fucked Up Life" חושף פתאום שיר ענק שעד עכשיו היה סוד שמור בקרב חברי ה-Baptist Generals ומשפחותיהם, ומייבורג מגלה ניואנסים נעלמים ב"Hurts Like Heaven" מהאחרון של קולדפליי. "Fellow Travelers" הוא אלבום קטן וחסר יומרות אבל יש משהו מרגש במחווה האינטימית הזאת בין אמנים. במקום להציע אוסף קאברים לקלאסיקות שנבחרו אסטרטגית, שירווטר פשוט חוגגים את מה שהם הכי אוהבים בחברים שלהם, ויש משהו מאוד מזמין בחגיגה מהסוג הזה.

האזינו לאלבום במלואו באדיבות NPR :

עד לאחרונה, אפשר היה לתייג בנוחות את Dawn Of Midiכשלישיית ג'אז מן השורה. הם מנגנים על השילוב הקלאסי של פסנתר, קונטרבס ותופים, וגיבשו את אלבום הבכורה שלהם, "First", מתוך שעות של אלתורים אינטנסיביים. התוצאה הייתה אלבום של ג'אז חופשי ומעניין לפרקים. עשר דקות לתוך אלבומם השני ותגית הג'אז (חופשי או לא) כבר נשרה לרצפה. Dysnomia הוא זינוק אמיץ אל הלא נודע.

בשנתיים שחלפו מאז הבכורה שלהם, Dawn Of Midiפיתחו עניין גובר באלקטרוניקה ובצלילים מערב אפריקאים – במילים אחרות הם פיתחו אובססיה לקצב. "Dysnomia" הוא אלבום של מה שהיינו מכנים אלקטרוניקה מינימליסטית אם הוא לא היה מבוצע על כלים חיים. השילוב הזה של נגינה חיה על כלים אקוסטיים עם גישה מוזיקלית ששמורה בדרך כלל לרכינה על לפטופ נשמע יחודי לגמרי. אלבום שנשמע בו זמנית חי וממוכן, אינסטינקטיבי ושכלתני, כמו שבט אבוד וכמו שידור מהעתיד. במהלך 46 דקות מהפנטות שמחולקות שרירותית לתשעה קטעים, DOM משחקים במקצבים שלא מפסיקים להתפשט ולשנות צורה. זאת לא מוזיקה שנועדה לבנות דרמה או לספר סיפור. זה חלל לשהות בו. זה כלי עזר לשינוי תודעה. זה משהו שחייבים לשמוע.

האזינו לאלבום במלואו:

אלבום הבכורה של להקת הגראז' פופ האירית הזו הוא פנינה קטנה ומשמחת. דוט עושות פופ מלוכלך ושטוף שמש עם השפעות מלהקות הבנות של הסיסקטיז ופאוור פופ מהניינטיז. בקיצור, דוט עושות Best Coast, ולפחות השנה הן עושות את זה טוב יותר מהמקור. הסגנון הפשוט של להקה כמו זאת עובד רק עם שירים טובים באמת ולסולנית אנה מקארת'י יש הרבה כאלה. מקארת'י כותבת סיפורי אהבה תמימים וטבעיים בלי ליפול בקלישאות. "I Love You Too", לדוגמה, תופס יפה את המבוכה של וידוי אהבה ללא תגובה הולמת, ו"TEFL" מספר על מורה לאנגלית כשפה שניה שנאלץ להיפרד מהחברה בשביל עבודה בהו צ'י מין. אם השירים האלה נשמעים כמו סצנות מסרטים של ווס אנדרסון, חכו שתראו את העטיפה.

האזינו לאלבום במלואו:

השיר הזה הוא המקבילה המוזיקלית לפרסומת של סלקום. אתה מודע לחלוטין למניפולציה הרגשית הזולה, אבל לא יכול להכחיש שהיא עובדת. הגרסה המקורית של השיר הזה, של הצמד A Great Big World, התגלגלה לאיזו תכנית ריקודים אמריקאית ומשם לידיה של כריסטינה אגילרה שביקשה להקליט גרסה חדשה בהשתתפותה. באופן מפתיע היא דווקא מעמיקה את השיר במקום לבלוע אותו שלם.

פעם בכמה זמן מגיע הרגע שבו אגילרה צריכה להוכיח שוב שהיא מסוגלת לרסן את הגרון המפלצתי שלה אם היא רק רוצה, ואז היא נותנת איזה ביצוע עם כמה שפחות איפור לאיזה שיר של אטה ג'יימס ומזכירה לכולם שהיא זמרת מדהימה – זה רק הטעם שלה שנוראי. "Say Something " הוא אחד מהרגעים האלה. התוצאה, למרות הלחן המשומש והלחיצה המאומצת על בלוטת הדמעות, מצליחה לגעת.

גזר הדין : האמת? התרגשתי.

הוא צוחק, נכון? כלומר, ברור שהוא צוחק. לא? או שאולי יש כאן משהו מעבר? זאת אמנות גבוהה? על חשבון מי הבדיחה הזאת?

קליפ הקיטש הגאה והמוחצן של קניה ווסט לאחד מהשירים הכי טובים מהאלבום האחרון והאוברייטד שלו, "Yeezus", הוא חתיכת מיצג. יש כאן אוסף דימויים שנשאבו מפוסטרים בחדר של תיכוניסטית מהאייטיז – סוסים לבנים רצים בהילוך איטי, נופים רומנטיים, קניה וקים העירומה רכובים ביחד על אופנוע עם הרוח בשיער. יש משהו נורא קריפי בקליפ הזה, בעיקר אם מניחים שהכוונות שלו כנות. לווסט וקרדשיאן יש כימיית מסך שמתקרבת לתהומות אי הנוחות של הנשיקה ההיא בין מייקל ג'קסון לליסה מארי. ההבעות המשונות של קים, צללית השדיים המזוייפים ללא הפטמות, פני האבן של ווסט ושתי חולצות הפלאנל – הם נראים כמו שני חייזרים שמנסים נואשות להשתלב בין המקומיים. כמעט אנושיים.

כמובן שגם קיימת האפשרות הסבירה לחלוטין שכל הקליפ הזה הוא טרולינג אחד גדול. הרי קניה כבר הוכיח מספיק פעמים שיש לו חוש הומור. במקרה הזה השחזור המדויק והדי מדהים שיצרו לו ג'יימס פרנקו וסת' רוגן משחק לו ישר לידיים, אבל באמת שקשה לבחור איזה גרסה היא הטובה או המגוחכת מבין השתיים. קליפ השבוע האמיתי מתחיל רק כשמפעילים את שניהם במקביל.

Neneh Cherry – Blank Project

ננה צ'רי מוציאה אלבום ראשון של חומר מקורי מזה 16 שנה בהפקה של פורטט והנה שיר ראשון מעולה וכאוטי מתוכו.

US Royalty – Into The Thicket

אין שום דבר מקורי במיוחד בשיר הזה של US Royalty אבל הוא נורא נעים. כמו שמיכת פוך מוזיקלית שאין חשק לצאת ממנה.

Temples – Mesmerise

Temples עושים רוק פסיכדלי אבל מפוקס – השירים שלהם לא הולכת לאיבוד בנסיונות להישמע חופשיים ומשוחררים (אני מסתכל עליכם, MGMT). הסינגל החדש והמצוין שלהם הוא יופי של דוגמה מייצגת.

Grizzly Bear – Will Calls (Diplo Remix)

לדיפלו היתה אחלה שנה, אבל הרמיקס המדהים הזה לגריזלי בר הוא אולי הדבר הכי טוב שהוא עשה ב-2013.

איזה גרסה יותר אהבתם - ווסט וקרדשיאן או פרנקו ורוגן? ספרו לנו בפייסבוק