גו?ר
פעמיים כבר ציינה מרי את בוהק שמש הסתיו על שדה התירס המושלם, כי בוהק שמש הסתיו על שדה התירס המושלם השרה עליה הלך רוח של בית רדוף לא בית רדוף שאכן ראתה אי-פעם, אלא זה המיתי, שהופיע לפעמים במחשבות שלה (סמוך לבית הקברות, עם חתול על גדר) בכל פעם שראתה את בוהק שמש הסתיו על שדה התירס וכו' וכו' והיא רצתה לוודא שאם לילדים יש בית מיתי רדוף מקביל שהופיע במחשבות שלהם בכל פעם שראו את בוהק ה?כו'-וכו', הוא יעלה עכשיו, כך שכולם יוכלו לחוות אותו יחד, כמו חברים, כמו חברים מהקולג' במסע בדרכים, רק בלי הגראס, חה חה חה!
אבל לא. כשאמרה בשלישית, "וואו, חבר'ה, תראו מה זה," אב?י אמרה, "אוקיי, אמא, הבנו, זה תירס," וג'ו?ש אמר, "לא עכשיו, אמא, אני מתפיח כיכרות," מה שהיה יופי מבחינתה; לא היתה לה בעיה עם זה, "האופה האציל" היה עדיף על "למלא חזיות", המשחק שהוא ביקש.
טוב, איך אפשר לדעת? אולי בכלל לא היו להם שום וינייטות מיתיות בראש. או שאולי הווינייטות המיתיות שהיו להם בראש היו שונות לחלוטין מאלה שהיו לה. וזה הרי כל היופי שבעניין, כי בסופו של דבר הם הרי אנשים קטנים כשלעצמם! את רק משגיחה. הם לא צריכים להרגיש מה שאת הרגשת; הם צריכים רק שיתמכו בהם להרגיש מה שהם מרגישים.
בכל זאת, וואו, שדה התירס הזה היה ממש קלאסיקה.
"כל פעם שאני רואה שדה כזה, חבר'ה?" אמרה. "אני משום מה חושבת על בית רדוף רוחות!"
"'סכין לפריסה'! 'סכין לפריסה'!", צעק ג'וש. "חתיכת מכונה סתומה! זה מה שבחרתי!"
אם כבר מדברים על ה?לו?אין, היא נזכרה בשנה שעברה, כשעמוד קלחי התירס שלהם הפך את עגלת הקניות. אלוהים, איך שהם צחקו מזה! אה, צחוק משפחתי זה זהב טהור; כשהיתה ילדה לא היה לה אפילו טיפה מזה, אבא היה כל כך קודר ואמא כל כך נכלמת. אם העגלה של אמא ואבא היתה מתהפכת, אבא היה בועט בעגלה בייאוש ואמא היתה פוסעת משם בנחישות כדי למרוח מחדש את הליפ?סטיק, מרחיקה את עצמה מאבא, בעוד היא, מרי, היתה מכניסה לפה בעצבנות את חייל הפלסטיק המגעיל ההוא שהיא קראה לו ב??ר?יידי.
טוב, אבל במשפחה הזאת מעודדים את הצחוק! בלילה שעבר, כשג'וש חבט בה בטוסיק בג?יימב?ו?י שלו, היא פלטה רסס משחת שיניים על המרא?ה וכולם התפוצצו מצחוק, הם התגלגלו על הרצפה עם גו?צ'י, וג'וש אמר, עם נוסטלגיה כזאת בקול, "אמא, זוכרת כשג'וצ'י היה גור?" ואב?י התחילה לבכות, כי בגלל שהיתה בת חמש לא היה לה שום זיכרון של גוצ'י הגור.
לכן הפעילות המשפחתית הזאת. ובמה שנוגע לרוברט?
אה, תודה לאל על רוברט! הנה, זה גבר. לא תהיה לו שום בעיה שהיא עם הפעילות המשפחתית הזאת. היא אהבה את הדרך שבה אמר "הו הו!" בכל פעם שהביאה הביתה דבר חדש ולא צפוי.
"הו הו!" רוברט אמר כשבא הביתה ומצא את האיגואנה. "הו הו!" הוא אמר כשבא הביתה ומצא את הסמור מנסה להיכנס לכלוב של האיגואנה. "נראה שאנחנו הבעלים המאושרים של ביבר!"
היא אהבה אותו על העליזות שלו יכולת להביא הביתה היפופוטם שקנית בכרטיס אשראי (גם הסמור וגם האיגואנה נקנו בכרטיס אשראי) והוא היה אומר רק, "הו הו!" ושואל מה היצור אוכל ובאילו שעות הוא ישן ואיך לכל הרוחות הם מתכוונים לקרוא לחריין הקטן.
במושב האחורי פלט ג'וש את הג?יט-ג?יט-ג?יט שאותו השמיע תמיד כשה"אופה" שלו היה ב"מצב אפייה", מנסה להכניס את "כיכרות לחם" שלו אל תוך התנור בעודו נלחם והודף "תושבים רעבים" שונים, כמו "שועל" עם כרס נפוחה; כמו אדום-חזה תמוה שהיה נושא את "כיכר לחם" משם באופן בלתי מתקבל על הדעת, נעוץ במקור, בכל פעם שהצליח לשמוט "סלע חובט" על ה"אופה" שלך כל מה שמרי למדה במשך הקיץ כשקראה בחוברת ההוראות של "האופה האציל" בזמן שג'וש ישן.
וזה עזר, זה באמת עזר. בזמן האחרון היה ג'וש מסוגר פחות, וכשבאה מאחוריו עכשיו בזמן שש?יחק ואמרה, "וואו, מתוק, לא ידעתי שאתה יכול להכין 'פ?ו?מפ?רניקל'," או "מותק, תנסה 'להב משונן', זה חותך יותר מהר. תנסה את זה יחד עם 'סגור חלון בבריח'," הוא היה שולח לאחור את ידו הלא-משחקת ומצליף בה בחיבה, ואתמול הם צחקו יחד כהוגן כשהעיף בטעות את המשקפיים שלה.
אז אמה? שלה יכולה להמשיך לטעון שהיא מפנקת ומקלקלת את הילדים. אלה לא ילדים מפונקים. אלה ילדים ברוכי אהבה. היא לפחות מעולם לא השאירה אחד מהם לעמוד בסופת שלגים שעתיים אחרי נשף חטיבת הביניים. היא לפחות מעולם לא השתכרה ונבחה על אחד מהם, "מה יש לך לחפש בקולג'." היא לפחות מעולם לא סגרה אחד מהם בארון (בארון!) בזמן שאירחה בסלון חופר תעלות, לא פחות.
אוי אלוהים, איזה עולם יפהפה! צבעי הסתיו, הנהר המנצנץ הזה, הענן הזה בצבע העופרת שמצביע למטה כמו חץ מעוגל על המקדונלדס המשופץ למחצה שעומד כמו טירה מעל כביש I-90.
הפעם הזאת תהיה שונה, לא היה לה ספק. הילדים יטפלו בעצמם בחיית המחמד הזאת, כי לגור אין קשקשים והוא לא נושך ("הו הו!" אמר רוברט כשהאיגואנה נשכה אותו בפעם הראשונה. "אני רואה שלמישהו כאן יש מה לומר!")
תודה לך, אלוהים, היא חשבה בעוד הל?קסו?ס טסה דרך שדה התירס. נתת לי כל כך הרבה: מאבקים ואת הכוח להתגבר עליהם; חסד, ובכל יום הזדמנויות חדשות להפיץ את החסד הזה סביב לי. ובראש היא שרה לה, כמו שעשתה לפעמים כשהרגישה שהעולם טוב ושסוף-סוף מצאה את מקומה בו, "הו הו, הו הו!"
קאלי הסיטה את הווילון.
כן. מדהים. הפתרון עדיין היה כל כך מושלם.
ג'ורג' סונדרס / עשרה בדצמבר, עברית: אמיר צוקרמן, הוצאת כתר, 224 עמודים