במהלך שנת 1941, אי שם באמצע מלחמת העולם השנייה, הגיעו חיילי הצבא הגרמני, במסגרת מסע הכיבוש חובק העולם שלהם, לצפון אפריקה. כפי שנהגו בכל מדינה אליה פלשו, גם בלוב דאגו הנאצים להחיל את חוקי הגזע מיד עם ניכוס השלטון. אנשי הקהילות היהודיות בלוב נכלאו ונשלחו למחנות הסגר. אלה מביניהם שהחזיקו באזרחות זרה הוגלו מהמדינה, כאשר התחנה הסופית של קבוצה לא קטנה היתה מחנה הריכוז הגרמני ברגן-בלזן.
סיפורה זה של יהדות לוב, שלא מציית לסכמה המוכרת לנו אודות השואה, עומד במרכז ספרו הרביעי של יוסי סוכרי ("אמיליה ומלח הארץ", "לא תקין רומנטית"), שיוצא למסע צלב במהלכו הוא מנסה לגעת "להם" בשואה, ולהראות לכל מאן דבעי שהקהילה היהודית בלוב סבלה גם היא מנחת זרועם של הנאצים. סוכרי, נצר לניצולי שואה בני העדה הלובית, מכיר היטב את המבטים חסרי האמון של מי שאינו מכיר את ההיסטוריה העגומה של הקהילה, והדבר חורה לו. הוא דורש הכרה בסבלם של בני עדתו והוא לא יעצור עד שהם יקבלו אותה.
זו אינה הפעם הראשונה בה יוסי סוכרי נוגע בנושא זה. כבר בספרו הראשון והאוטוביוגרפי "אמיליה ומלח הארץ" הביא בפני קוראיו את תלאותיה של סבתו, ניצולת מחנה הריכוז ברגן-בלזן. אך בעוד בספר ההוא היווה סיפור השואה מעין מסגרת שנוכחת לא נוכחת ברקע הספר, ב"בנגאזי-ברגן-בלזן" לוקח על עצמו סוכרי את המשימה לקפוץ אל תוך הקלחת הרותחת הזו בכל כוחו.
סוכרי מנסה להמחיש לקהל הקוראים שלו עד כמה נרטיב השואה שהוחדר לראשם על ידי מערכת החינוך מוטה, ולצורך כך הוא מגייס את כל התותחים הכבדים. הוא בונה כאן סיפור שואה רחוק מאוד מאלה שהורגלנו לשמוע בכל שנה בימי הזיכרון של ילדותנו. על מנת להמחיש את המרחק המהותי בין שני הנרטיבים, הוא בוחר להתחיל את הסיפור שלו במדבר סהרה, כפי הנראה המקום המנוגד ביותר לאירופה הקלאסית, זו של היטלר ושל הנאצים ושל גטו ורשה ושל דכאו. מרחבי החול העצומים כאילו מרמזים לקוראיו של סוכרי כבר בעמודיו הראשונים של הספר שכאן הם לא ימצאו את יומנה של אנה פרנק ולא את רשימת שינדלר. אם זה סוג הסיפור שאתם מחפשים, הוא כאילו אומר לקוראים, חפשו אותו במקום אחר, מאחר ולא תמצאו אותו בין דפי הספר שבידיכם.
דרך נוספת בה מתעקש סוכרי להמחיש לקוראים עד כמה הסיפור שונה מהנרטיב אליו הורגל נגזרת מבחירתו לכתוב את כל הדיאלוגים בספר בשפתם המקורית ובתעתיק עברי. בצורה כזו, אף קורא לא יכול לפספס את העובדה שגיבורת הספר, בחורה צעירה בת למשפחה יהודית אמידה, מדברת בשפה ערבית-לובית. כך גם קשה לקוראים לפספס את הדיאלוגים באיטלקית, גרמנית, אנגלית ומעט יידיש, ואם היו בספר שפות נוספות, הוא היה דואג להעביר גם אותן בצורה גרפית. הבעיה היא שההתעקשות שלו להציג את השפות כמות שהן הופכת לטרחנית משהו במהלך הספר, ומכבידה מאוד על הקריאה בו.
אך זו אינה הבעיה היחידה בספר. הבעיה העיקרית של "בנגאזי-ברגן-בלזן", היא שהספר נכתב מתוך אג'נדה, וככזה, הוא שוכח לעיתים לקיים את עצמו כישות ספרותית. נכון, הספר נושא על גבו את המשא הכבד של סיפורה של קהילה שלמה, אך נראה לעתים כאילו נכתב רק כהתרסה, כאילו המטרה היחידה שלו היא להראות לממסד התרבותי אשכנזי כי גם קהילת היהודים הצפון אפריקאים יכולה לנכס לעצמה את "שואת יהודי אירופה". ככזה, לוקה הספר, בעיקר לקראת סופו, בסדרה של תיאורים קיצוניים ומזעזעים שאולי היה חכם לחסוך אותם מהקוראים. תיאורים אלה, שהמטרה שלהם היא להמחיש את זוועות השואה, מובאים בצורה מעט תלושה משאר הספר ונראים כאילו נכפו עליו. בנוסף, ניתן היה להעביר אותם בצורה מעט פחות גרפית ומעוררת חלחלה.
הספר "בנגאזי-ברגן-בלזן" מעלה לסדר היום נושא שחשוב שייזכר. חבל שהדרך המגמתית בה הוא עושה זאת פוגעת בו והופכת אותו לטרחני וילדותי.
בנגאזי-ברגן-בלזן / יוסי סוכרי, הוצאת עם עובד, 301 עמודים
האם תקראו את "בנגאזי-ברגן-בלזן"? ספרו לנו בפייסבוק