אנשים ככלל אוהבים להאמין בהזדמנות שנייה, לדעת שאם תהיה להם אפשרות לחזור לצמתים שבהם עשו טעויות, הם יבצעו הפעם את הפנייה הנכונה. יש משהו רומנטי במחשבה שיום אחד ניתן יהיה למחוק את הפדיחות שעשינו בעבר. בתיאוריה, זה אמור להפוך אותנו לאנשים טובים יותר.
בתיאוריה, כי דרו סילבר לא ממש מעביר את העניין הזה למישור המעשי. פשוט כי משום שהיו לו כל כך הרבה פדיחות, שהוא לא חושב שיש אפילו טעם לנסות לתקן. סילבר הוא גיבורו של "רק עוד דבר אחד", הרומן החדש של ג'ונתן טרופר (בתרגומה המדויק והקליל של דנה אלעזר-הלוי). גרוש שכבר פירק את משפחתו והרס לבתו את החיים, הוא גר במלון דירות עלוב שמאכלס גרושים או פרודים לוזרים כמוהו, ומתפרנס בעיקר מחלטורות עצובות בלהקת ליווי בחתונות ומאוננות בבנק הזרע. לאחר שהוא חווה אירוע חמור וניצל על ידי לא פחות מארוסה הרופא של גרושתו, מתברר לו שאם לא יעבור ניתוח דחוף ימות. כאן סילבר מבין שהגיעה ההזדמנות שלו להסתלק מהעולם שבו הוא מרגיש כל כך מיותר. אלא שאז משתנים פני הדברים - בתו, שלסוד גדול שלה הוא שותף, גרושתו וחבריו הקרובים דוחקים בו לעבור את הניתוח, והוא מגלה שהוא אולי בכל זאת לא כל כך מיותר. הזדמנות שנייה, כבר אמרנו. רק שסילבר, כפי שעשה כל חייו, לא לומד ושוב מסיט את ההגה לכיוון הלא נכון. השאלה היא האם הפעם הוא יבלום בזמן.
הכתיבה של טרופר, כפי שבאה כבר לידי ביטוי בספריו הקודמים, נועדה לשאת חן וזה, עקרונית, חיסרון. יש תחושה של התרסה כשסופר כותב עבור המסך (ואכן, הזכויות לעיבוד הרומן הזה, כמו גם ל"מכאן אני ממשיך", כבר נמכרו והסרטים בדרך). אלא שטרופר יודע לעשות שטיק שלא הרבה מסוגלים לבצע: הוא יודע להגיע לעומק דרך מעטפת קלילה ובלי לקדוח. כאן הוא מבדל את עצמו מהמיליה היהודי העכשווי, שכולל בין היתר כוכבים כמו ג'ונתן ספרן-פוייר, ניקול קראוס וכמובן מייקל שייבון. מדוע מבדל? משום שלא רק שבניגוד אליהם הוא משקיע בהנאה לא פחות ואף יותר מהאסתטיקה, טרופר גם לא מתייחס ליהדות שלו כנשגבת או מטיל את מרותה על גיבוריו. מבחינתו, היא פשוט נמצאת שם כרקע, כמו ג'רי סיינפלד או פיליפ רות בחלק מספריו. העובדה שהוא לא מעניק לה אובר חשיבות, מאפשרת לטרופר לעשות את מה שצריך לעשות: לרפד את כל הדמויות שלו באופי אנושי קומי-טראגי, שלא קשור לדת וגזע, אבל בהחלט קשור למין. החבר'ה של טרופר תמיד אוהבים מין.
"רק עוד דבר אחד" הוא רומן עדין שנכתב בעור גס. כמו בספריו הקודמים, טרופר לא חוסך בתיאורים גרפיים של זיונים ומחשבות גבריות אסורות. ולמרות הדיאלוגים הוולגאריים בין הדמויות (ובמיוחד בין סילבר לחבר הטוב שלו ג'ק, עוד לוזר שמשחק אותה ביג-שוט), הוא נותן להבין את מה שאנחנו אולי מצפים להבין מהעמוד הראשון של הספר: שכל החבר'ה האלה בגיל המעבר, שמפנטזים על נערות קולג' ועושים ביד ביחד, הם לא יותר מגברים אבודים ושבריריים שכמהים לחברה אמיתית ומחבקת. סילבר, למשל, מכור לגלידה, ומסתבר שאפילו לפרט הטריוויאלי הזה יש משמעות שאין להמעיט בחשיבותה. "מה הסיפור שלך עם גלידות?", שואלת אותו גרושתו דניס והוא עונה: "אולי זה כי אף אחד לא אוכל גלידות בהלוויות או בזמן שרפות. הצלב האדום לא מביא גלידות לאנשים בעולם השלישי. אם אתה אוכל גלידה, פשוט קשה מאוד להאמין שהחיים שלך במצב זוועתי לגמרי. שלא נשארה שום תקווה".
בתשובה הזו מגלה סילבר את הדיסוננס שנוצר אצלו בין הרצון למות והתחנונים של קרוביו שימשיך לחיות. כל עוד הוא אוכל גלידה, יש לו סיבה לחיות, לכאורה. מצד שני, הוא מקפיד להבהיר לכולם שהוא לא ממש מעוניין להמשיך במשחק ואולי הגיע הזמן להיפרד. הקונפליקט הזה משמש עבור טרופר פיתיון לקורא עד לסיומו של הרומן. והאמת? לא ממש צריך את הפיתיון הזה כדי להישאר בפנים, משום ש"רק עוד דבר אחד" הוא ספר נפלא ומבדר, שמגיע לעומקים ומשרטט מפה מדויקת של הנפש הגברית. אם קראתם את ספריו הקודמים, דעו שהוא לא נופל ברמות הציניות וההנאה שלו מ"מכאן אני ממשיך" ו"איך לדבר עם אלמן". הסרקאזם הנשכני וההוויה הגברית המלאה, שהפכו לסימן ההיכר של טרופר, מכים במלוא עוזם ומשאירים אותנו עם טעם של עוד. עכשיו אפשר לחכות לרומן הבא. היו לנו הזדמנויות להכיר את טרופר, ובכל פעם הוא מהנה מחדש. תן לנו רק עוד דבר אחד.
ג'ונתן טרופר / רק עוד דבר אחד, תרגום: דנה אלעזר-הלוי, הוצאת זמורה ביתן, 304 עמודים
הסתקרנתם לקרוא את "רק עוד דבר אחד"? ספרו לנו בפייסבוק