קורדרוי 73: האלבומים הגדולים של 2013, חלק א'

לחלק ב' של הרשימה - עשרת הגדולים, לחצו כאן

כל מי שעקב אחרי הבלוג בשנה האחרונה יודע ש-2013 היתה שנה מוזיקלית בלתי רגילה, מהטובות מזה שנים ארוכות. מי שאוהב מוזיקה, מקדיש לה את הזמן הראוי ונכון להרפתקאות חדשות, זכה השנה במאהבת נדיבה שלא הפסיקה להפתיע ולהמטיר אוצרות. קאמבקים מפוארים, בכורות נהדרות, יצירות יומרניות ומפגשים אינטימיים, גלים של הישגים. זה נכון בכלל, ובפרט במה שקשור לעולמו הצר של הבלוג הזה. עד כדי כך היתה שנת הרוקנ'רול שתכף מסתיימת מלאה להתפקע באלבומים מצוינים, שאי אפשר היה להכיל את כולם. היה צריך לבחור. לוותר. זה אכזרי לעשות ויתורים מודעים כאלה ולדעת שאתה מפספס משהו שאולי תאהב בתמורה למשהו שאולי תאהב קצת יותר. שאולי עשית בחירות שגויות. אבל לא היתה ברירה, גם כך זמן הוא משאב שהולך ומתכלה מהר יותר משנה לשנה, ולהתייחד עם אלבום חדש כמו פעם – לבד, בשקט, בלי רעשי רקע בלתי פוסקים וצורך ארור להתעדכן במה קורה מחוץ לחוויה בכל שניה נתונה – זו פריבילגיה ששמורה כיום רק לברי המזל באמת, לאלו שעיתותיהם בידיהם, ולאלו שיכולים לאובססיה ויודעים לשהות ברגע, כאן ועכשיו, ורק בו.

ואפילו אז, אחרי שעשית סלקציה והשלמת עם הבחירות שלך לטוב ולרע, בבואך לחזור אחורה כדי לסכם את השנה ולבחור את 20 הגדולים שלך, גם אז אתה מוצא את עצמך אובד עצות. מי ייכנס לרשימה ומי ינופה מהסגל. מי יפתח ומי יישב ביציע. ויש דרמות ודמעות ולא מעט נפגעים שלא מגיע להם שיתייחסו אליהם ככה. המחיר כבד. אוי לו לאדם שבוחר להדיר מהרשימה שלו אלבומים חדשים של פרל ג'אם ודיוויד בואי והסטרוקס וקינגז אוף ליאון וניק קייב וביץ' פוסילס ואוקרביל ריבר. יש שיגידו שאדם כזה ראוי לבוז עמוק ולגינוי. אני לא אתווכח, רק אומר שהרשימה היא – כמו בכל שנה – אישית, ואין לה רצון להיות ניתנת להעברה. אלו האלבומים שאני הכי אהבתי השנה, אלו האלבומים שהכי האזנתי להם השנה ועמדו במבחן הזמן הפרטי שלי – כלומר, חזרתי אליהם גם אחרי שאחרים תפסו את מקומם.

יש לא מעט אנשים שבשבילם האלבום הזה הוא מתמודד חזק על המקום הראשון, אבל בעיני הבחירה שלהם בו היא בלבה סנטימנטלית: סביר להניח ש"Loveless" שינה את חייהם ב-1991. סנטימנטליות היא גם הסיבה שהוא כאן, סוגר את רשימת 20 הגדולים, כי הקאמבק של קווין שילדס - אם אפשר לקרוא לאלבום שיוצא 22 שנים אחרי קודמו קאמבק - שומר אמנם על הרוח של יצירת המופת ההיא, אחרי חצי ראשון שכולו שיעור שמלמד איך הלהקה מדבלין המציאה בשעתו שפה חדשה, כמה היא השפיעה על כל כך הרבה להקות שרצו להיות כמוה ולא הצליחו ואיזו צלקת מדממת היא השאירה על הפנים היפים של הרוקנ'רול, הכל מתחיל להתקשקש ושילדס מזגזג בין סגנונות, ובעיקר בין רעשים לא מנומקים. יש שיגידו שהוא שוב פורץ דרך, למשל בשילוב בין דראם אנ' בייס וגיטרות, ושמיי בלאדי ולנטיין תמיד היו בעניין של לגרום לאוזניים שלך לדמם, אבל לי זה פחות עובד. כאמור, אני במיעוט – המבקרים טסו על "MBV". אולי זה האלבום ששילדס היה צריך בשביל לנקות את השולחן, ומה שיבוא בהמשך – בתקווה שאחרי המתנה קצת יותר קצרה – יהיה הקאמבק האמיתי.

גם הרביעי של ארקייד פייר הוא מקרה קלאסי של אלבום שאתה משכנע את עצמך שאתה חייב לאהוב יותר ממה שאתה באמת אוהב. היי, זה ארקייד פייר, אלו מ"Funeral" ומ"Neon Bible" ומ"The Suburbs". תעז להגיד מילה רעה. אבל הפעם ווין באטלר, אשתו רג'ין שסיין ושאר החבורה חתכו מהפרברים ומטרדות היומיום לטובת אלבום קונספט כפול שבמרכזו סיפור האהבה הטראגי של אורפאוס ואורידיקה, והביאו את ג'יימס מרפי כדי להרים את האווירה. הוא אכן הרים, גבוה, אבל בדרך קצת הלך לאיבוד הלב שתמיד פעם חזק במוזיקה של הקנדים. ועדיין, אי אפשר להתעלם – גם מהרצון להשתנות ולהתנסות, ובעיקר מלא מעט קטעים נפלאים שהם גם לב וגם רגליים, ומעניקים ל"Reflektor" רגעים שבהם קשה שלא להיכנע לתשוקה שלו. ומעל הכל, הוא כולל את אחד מהשירים הכי טובים של השנה – "Afterlife", ורק על זה מגיע לו להיות כאן. כשאהבה נעלמת, לאן היא הולכת, הם שואלים בשיר הזה. שאלה מצוינת, אבל גם להם אין תשובה.

עוד קאמבק משמח, ועוד אחד שהגיע משום מקום. מה שנקרא – לא ציפיתי. בתחילת-אמצע שנות ה-90 שלטה בסצינת הסטונר-רוק להקה בשם קאייס (kyuss) , שכללה גם את הגיטריסט ג'וש הומי. הם התפרקו בסוף 1995, חיפשו את עצמם בעוד הומי הפך לאליל רוקנ'רול, כשלפני כמה חודשים, ככה פתאום, חזרו הסולן והמתופף המקוריים - ג'ון גרסיה ובראנט ביורק – בתור ויסטה צ'ינו עם אלבום בכורה בשם "Peace" ובאמתחתם המנוני סטונר רוק שנשמעים עדכניים ונכונים כאילו כלום לא השתנה.

אלבום קטן ויפהפה שהעולם פספס של אחד אוסטין קריין, בחור מדרום קרוליינה שמקליט תחת השם ואלי מייקר ועושה פולק עדין מעולמות קונור אוברסט וסיקסטו רודריגז. קריין גורם לך להקשיב למילים שהוא כותב, ומשהו בו מאד מרגש. "אני רוצה להתחיל מחדש. אני רוצה לקחת אותך בחזרה להתחלה של כל הדברים". בשמחה.

עוד הפתעה גדולה הוא"Haw" של היס גולדן מסנג'ר, הרכב שדיוויד בואי קרא למוזיקה שלו "קאנטרי מיסטי". אם.סי טיילור, האיש מאחורי ההרכב וזמר בעל קול מאד מיוחד, חתום כאן על יצירה אוניברסלית שספוגה באהבת אדם ושואלת לא מעט שאלות על אמונה ורוחניות. כמעט אפשר להריח את האדמה של צפון קרוליינה שממנה צמח האלבום הפולקי הזה ושמעליה מרחפת הנשמה הענקית שלו. זו מוזיקה להישען אחורה לצלילה ולהירגע. מיד יגיע עוד אלבום כזה.

2013 היתה שנה מצוינת לנשים במוזיקה – מחיים, דרך לורד ועד דיפ ואלי – אבל אין מי שנתנו בראש כמו סבאג'ז. הבכורה המהדהדת של ארבעת הלונדוניות היא סערה של פוסט-פאנק זועם שמיד זורק אותך לתחילת שנות ה-80 ומקפיץ לראש את השמות סוזי סו ופי.ג'יי הארווי וג'וי דיוויז'ן ובאוהאוס. אבל לג'ני בת' אין זמן להשוואות ולחפירות. היא רוצה שתסתמו ותקשיבו לה.

"שתי המילים היחידות שאמרתי היום הן 'בירה' ו'תודה'".

לאלבום הזה של ביל קאלהאן הוותיק אני מאזין לא מעט מאז שיצא בספטמבר. הוא בטח האלבום הכי אווירתי של השנה, ובעל אפקט הרגעה שקשה להפריז בנחיצותו בימים רועשים אלה. קאלהאן, שבעבר הקליט בשם סמוג, אמר עליו שהוא רצה שהוא יהיה "האלבום האחרון שתוכל להקשיב לו בסוף היום, לפני שנכנסים למיטה, באזור חצות... הסיום המושלם ליום של בנאדם". הוא פגע בול. תחשבו על הקול של אדי ודר ב"Into the Wild" פוגש את האווירה של ניל יאנג ב"Harvest" פוגשת את הכתיבה של לאונרד כהן. תעטפו את הכל בחלילים וכינורות וגיטרות נפלאות של מאט קינסי ותקבלו מסע אמריקאי הכל-כלול, שלא תרצו שייגמר.

אלבום השנה שלי ב-2011 היה "Bon Iver" של בון איבר, אבל מאז ג'סטין ורנון לא ממש נתן סיבות לאופטימיות בכל הנוגע להמשך. אף אחד לא ציפה שההמתנה תסתיים בתחילת ספטמבר, בטח שלא עם האלבום הזה של פרויקט הצד שלו, Volcano Choir. שיתוף הפעולה השני בין ורנון ולהקת Collections of Colonies of Bees הוא לא "בון איבר", הוא גם פחות מיידי ממנו ויותר מורכב מוזיקלית, אבל יש כאן שירים ענקיים שהם אספקת אוויר שאמורה להספיק עד הפעם הבאה. ואם ללמוד מחוסר היכולת של האיש לקחת רגע לנוח, הפעם הבאה לא כזאת רחוקה. חוץ מזה, הוא גם זוכה בתואר עטיפת השנה.

"'קח את הזמן', הם אומרים, וזו ככל הנראה הדרך הכי טובה לחיות, אבל מה לגבי אלו שהם אבות, ומה לגבי הבנות שלהם?"

החמישי של קורט וייל הוא אלבום אינדי-פולק יפה ופשוט, גם הפקתית וגם קונספטואלית. הגיטרה האקוסטית היא המלכה כאן, והיא מלווה מחשבות יומיומיות שקודחות במוחו של וייל. השיר הקצר כאן הוא באורך שש דקות, הארוך מפנק עם 17, ואין ספק ששעה ועשר דקות זה הרבה זמן להקריב בימים אלה, אבל הסבלנות משתלמת. יש משהו בקול של וייל, בהגשה המעושנת ובאווירה הסבנטיזית של המוזיקה שלו שלא נותנים לך ללכת. וייל, תכף בן 34 ואבא לשתי בנות, עסוק הרבה בעצמו, בשגרה, בקשיי הג'ינגול בין משפחה ליצירה (לעישונים), וההתחבטויות שלו אמורות ליפול על אוזן קשבת של כל מי שמבין על מה הוא מדבר ועדיין מוצא אופטימיות בכל זריחה חדשה.

אינדי-פולק הוא גם המקצוע של מתיו הוק, שרוצה שתפנו אליו בתור פוספורסנט. וכדאי לכם לפנות, כי באלבום מספר שש שלו, אחרי שנים של מלא מחמאות נטולות פריצה משמעותית, הוק ניתץ את התקרה. התודות מגיעות למערכת יחסים שעלתה על שרטון ושלחה אותו למקסיקו, לשם ברח כדי לדמם את הכאב לתוך שירים שפוערים חורים בכל מי שיש לו נשמה. לי "מוצ'צ'ו" הזכיר בעיקר את "Sea Change" של בק, מאלבומי הפרידה המושלמים שהוקלטו, כשאת הטקסטים שלו עוטף הוק הפעם לא רק באמריקנה, אלא גם באלקטרוניקה ובשאר עזרים שמאוד מעשירים את האווירה. אני חושב שאני בשל להכריז ששיר השנה שלי הוא "Song for Zula", לבטח אחד משירי ההתפכחות מאהבה האפקטיביים בהיסטוריה.

שימו לב, הרשימה לא הסתיימה:

לחלק ב' של הרשימה - עשרת הגדולים, לחצו כאן

הצביעו למצעד השנתי של גלגלצ