שמי ס?ר?ינ?ה פרום (בשורוק, כמו כלום) ולפני קרוב לארבעים שנה נשלחתי למשימה סודית מטעם שירות הביטחון הבריטי. לא שבתי בשלום. שנה וחצי מיום גיוסי פוטרתי, לאחר שהמטתי קלון על עצמי והבאתי אסון על אהובי, אם כי גם הוא בהחלט תרם למפלתו.
לא אבזבז זמן רב על ילדותי ועל שנות נעורי. אבי היה הגמון אנגליקני וגדלתי עם אחות אחת במתחם הקתדרלה שבעיר קטנה וחיננית במזרח אנגליה. ביתי היה מסביר פנים, מצוחצח, מסודר, מלא ספרים. הורי חיבבו למדי זה את זה, אהבו אותי ואני אהבתי אותם. בין אחותי לוסי לביני היה הפרש של שנה וחצי ואף על פי שכילדות התקוטטנו בחירוף נפש, הנזק לא היה חמור, ובבגרותנו התקרבנו. אמונתו של אבינו באל לא חרגה מהמידה הראויה, לא התערבה הרבה בחיינו והספיקה בדיוק כדי להעלותו באין מפריע בסולם הדרגות הכנסייתי ולהושיבנו בבית מידות בסגנון המלכה אן. הבית השקיף על גן מוקף חומה ובו משוכות ששמן יצא לתהילה בקרב חובבי צמחייה. הכול היה אפוא יציב, מעורר קנאה ואפילו אידילי. גדלנו בגן סגור, על כל ההנאות והמגבלות המשתמעות מכך.
שנות השישים המאוחרות הפיחו בחיינו רוח קלילה בלי לשבש אותם. לא החמצתי שום יום לימודים בבית הספר התיכון הסמוך לביתי אם לא הייתי חולה. בשנות עלומי התגנבו ועברו את חומות הגן קצת חישושים, כמו שאמרנו אז, התנסויות בטבק, אלכוהול וקצת חשיש, תקליטי רוקנרול, צבעים עזים יותר ויחסים פתוחים יותר באופן כללי. בגיל שבע עשרה היינו, חברותי ואני, מרדניות ביישניות ועולצות, אבל הכנו שיעורים, שיננו ופלטנו פעלים יוצאי דופן ומשוואות, מניעים של דמויות ספרותיות. אהבנו לחשוב שאנחנו ילדות רעות, ובעצם היינו די טובות. נעמה לנו ההתרגשות שנישאה באוויר ב? 1969. היא היתה חלק מהציפייה לרגע שבו נעזוב את הבית ונרכוש השכלה אחרת במקום אחר. שום דבר יוצא דופן או מזעזע לא קרה לי בשמונה עשרה שנות חיי הראשונות, ולכן אפסח עליהן.
לו ניתן לי, הייתי בוחרת ללמוד בעצלתיים ספרות באוניברסיטה פרובינציאלית, הרחק צפונה או מערבה מביתי. אהבתי לקרוא רומנים. קראתי מהר יכולתי לגמור שניים-שלושה ספרים בשבוע והייתי שמחה לעשות זאת במשך שלוש שנים. אבל באותם ימים נחשבתי לסוג של תופעת טבע נערה שבמקרה התברכה בכישרון למתמטיקה. המקצוע לא עניין אותי, לא נהניתי ממנו, אבל אהבתי להצטיין, ובעצם, להצטיין בלי מאמץ.
ידעתי את התשובות עוד לפני שידעתי איך הגעתי אליהן, ובעוד חברותי מתקשות ומחשבות, הגעתי אני לפתרון בשורת צעדי ריחוף שכמה מהם ראיתי מצטיירים לנגד עיני ובכמה מהם פשוט הרגשתי מה נכון. קשה היה לי להסביר איך הבנתי את מה שהבנתי. על כל פנים, מבחן במתמטיקה הצריך הרבה פחות מאמץ ממבחן בספרות. בשנה האחרונה בתיכון הייתי ראש נבחרת השחמט של בית הספר. תצטרכו להפעיל את דמיונכם ההיסטורי כדי להבין מה היה פירוש הדבר אז: בת שנוסעת לבית ספר שכן וגוזלת את התואר מאיזה ילדון מתנשא ומגחך. אבל מתמטיקה ושחמט, כמו הוקי וגם חצאיות קפלים ושירת מזמורים, היו שייכים בעיני לעולם בית הספר. כשהגיעה העת להירשם לאוניברסיטה, חשבתי שאפרד מכל עיסוקי הילדו?ת האלה. אלא שלא הבאתי בחשבון את אמי.
היא היתה אשת כומר ואחר כך אשת הגמון, במלוא מובן המילה ואף למעלה מזה את כל שמותיהם ופרצופיהם וצרותיהם של בני הקהילה זכרה, והיתה חולפת ברחוב בראש מורם עוטה צעיף ה?רמ?ס, רודה בחביבות בעוזרת ובגנן, מקסימה ללא דופי בכל הסולמות והמפתחות של המנעד החברתי. באיזו בקיאות היתה מתערה בנשים קפוצות הפה המעשנות בשרשרת מהשיכונים, כשבאו למפגשים לאם ולתינוק שנערכו בקריפטה. באיזה כישרון ריתקה את שומעיה כשקראה את סיפור ערב חג המולד לילדי בית היתומים שהתקבצו למרגלותיה בחדר האורחים שלנו. באיזה ביטחון טבעי הנעימה את זמנו של הארכיהגמון מקנטרברי כשנכנס הביתה לתה ועוגיות אחרי שבירך את אגן הטבילה המשוחזר בקתדרלה. לוסי ואני הוגלינו לקומה העליונה למשך ביקורו. וכל זה וכאן הקושי היה משולב במסירות ובהשתעבדות גמורה לענייניו של אבי. היא קידמה אותו, שירתה אותו, ריפדה את דרכו על כל צעד ושעל, החל בגרביים המגולגלים והגלימה המגוהצת התלויה בארון הבגדים וכלה בחדר העבודה שגרגיר אבק לא דבק בו ובדממת השב?ת העמוקה ששררה בבית כשכתב את דרשותיו. בתמורה לכל אלה ביקשה רק ואת זאת אני מנחשת כמובן שיאהב אותה, או לפחות שלא יעזוב אותה לעולם.
אבל מה שלא הבנתי הוא שעמוק מתחת לחזות הקונבנציונלית הזאת היה טמון גרעין קטן וקשה של פמיניסטית. ברור לי שהמילה לא עלתה על דל שפתיה מעולם, אבל לא היה בכך צורך. הנחרצות שגילתה הפחידה אותי: היא אמרה שחובתי כאישה ללמוד מתמטיקה בקיימברידג'. כאישה? בימים ההם, בסביבה החברתית שלנו, איש לא דיבר כך. שום אישה לא עשתה שום דבר "כאישה". היא אמרה שלא תרשה לי לבזבז את כישרוני. עלי להצטיין ולהתעלות, עלי לפתח קריירה אמתית, במדעים או בהנדסה או בכלכלה. היא לא נרתעה מקלישאות, וטענה שהעולם יהיה פרוש לרגלי. לא הוגן כלפי אחותי שאני גם חכמה וגם יפה, ושהיא לא; אם לא אלך בגדולות, אוסיף חטא על פשע. מה ההיגיון בזה לא הבנתי, אבל שתקתי. אמי הודיעה לי שהיא לא תסלח, לא לי ולא לעצמה, אם אסתפק בספרות אנגלית ולא אהיה אלא עקרת בית משכילה מעט יותר ממנה. אני עלולה לבזבז את חיי. כך בדיוק אמרה, והיתה בזה משום הודאה. זאת הפעם היחידה שאמרה איזה דבר, ולו ברמז, על כך שאינה שמחה בחלקה.
אחר כך גייסה את אבי "ההגמון", כך קראנו לו אחותי ואני. יום אחד כשחזרתי מבית הספר אמרה לי אמי שהוא מחכה לי בחדר העבודה שלו. בז'קט הירוק שלי עם הסמל שעליו הססמה Nisi Dominus Vanum* רבצתי נרגנת בכורסת העור בשעה שהוא ישב נשוא פנים מאחורי המכתבה, הסיט ניירות, המהם לעצמו והסדיר את מחשבותיו. חשבתי שתכף ידקלם לי את משל כיכרי הכסף, אבל הוא נקט גישה מפתיעה ומעשית: התברר שהוא כבר ערך כמה בירורים. בקיימברידג' מעוניינים להיראות כמי ש"פותחים את השערים לעולם השוויוני המודרני", ואני, עם קללתי המשולשת בית ספר ציבורי, בחורה, מקצוע גברי אתקבל בלי ספק. אם, לעומת זאת, אבקש ללמוד שם ספרות אנגלית (לא היתה לי שום כוונה כזאת; הפרטים לא היו הצד החזק של ההגמון) יהיה לי קשה הרבה יותר. תוך שבוע כבר שוחחה אמי עם מנהל בית הספר, כמה מהמורים המקצועיים נקראו גם הם לדגל, הציגו לי את כל טיעוניהם של הורי והוסיפו משלהם, ואני כמובן נכנעתי.
זנחתי אפוא את שאיפתי ללמוד ספרות בדר?ה?ם או בא?ב??ריס?ט?ו?ית', ששם ודאי יכולתי להיות מאושרת, והלכתי ללמוד בניו?נ?ם קולג' שבקיימברידג', שם נודע לי בשיעור המעשי הראשון, שהתקיים בקולג' טריניטי, עד כמה אני בינונית במתמטיקה. השליש הראשון של השנה דיכא אותי וכמעט שעזבתי את הלימודים. נערים גולמניים, שלא נתברכו לא בקסם אישי ולא בתכונות אנושיות אחרות כמו אמפתיה או תחביר טבעי, בני דודים פיקחים יותר של הטיפשים שהבסתי בשחמט, הביטו בלגלוג על נסיונותי לתפוס מושגים שהיו להם ברורים מאליהם. "אה, הנה גברת פרום?פרום," נהג אחד המנחים לקרוא בלעג מדי יום שלישי בבוקר כשהייתי נכנסת לחדרו. "סורי נא סרינה תכולת העין והאירי את עינינו!" למור?י ולחברי לספסל הלימודים ברור היה שלא אצליח, דווקא משום שאני נערה נאה בחצאית מיני עם שער בלונדיני גולש. אבל בעצם הסיבה שלא יכולתי להצליח היתה שהייתי, כמו כמעט כל שאר המין האנושי לא ממש טובה במתמטיקה, לא ברמה הזאת. ניסיתי לעבור לחוג לאנגלית או לצרפתית או אפילו לאנתרופולוגיה, אבל איש לא רצה בי; בימים ההם הקפידו מאוד על הכללים. לא נאריך בסיפור ארוך ומאמלל החזקתי מעמד, ובסופו של דבר הצלחתי לקבל תואר רגיל, ללא הצטיינות.
דברי מתיקה / איאן מקיואן, מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד
מסוקרנים לקראת המשך הספר "דברי מתיקה"? ספרו לנו בפייסבוק